תקוע בעבודה שאתה שונא? מה שלימדו אותך על כסף עד גיל שבע — וככה משתחררים מזה

פתחתי את השידור במשפט אחד: זה לא פסול לרצות כסף. ומיד אחריו שאלתי שאלה, ואני שואל גם אותך עכשיו. מה עולה לך בראש כשאומרים לך את המילה כסף? מה התמונה הראשונה שמופיעה?

אם עלה לך "אנשים עשירים", תעצור רגע. כי רובנו גדלנו על "אין", על "כסף לא גדל על העצים", על "עשירים הם גנבים" ועל "כסף הוא שורש כל רע". ומה שאדם לא אוהב הוא מרחיק, גם בלי לשים לב לזה בכלל.

ועד גיל שבע כולנו ספוג. כל מה שנאמר סביבנו נקלט כעובדה מוגמרת בלי שום סינון, והופך לתכנות של תת המודע. וזה נשאר שם גם ארבעים שנה אחר כך, כשאתה כבר לא זוכר מי בכלל אמר את זה.

והמוח שלך הוא ארון קלסרים. יש קלסר לכסף, יש קלסר לזוגיות, יש קלסר לנהיגה. וכל חוויה שהיה בה רגש מתויקת שם לטווח ארוך, וככל שהרגש היה חזק יותר כך היא יושבת עמוק יותר.

ואם בקלסר של הכסף כתוב אצלך שלילי, לא יהיה לך כסף. ואם בכל זאת יגיע, תמצא דרך להיפטר ממנו בלי להבין למה, כי אף אדם לא מסוגל לחיות בסתירה עם עצמו לאורך זמן.

אבל כסף הוא לא מטרה, הוא תוצאה. רונלדו לא מכוון לכסף. הוא השקיע קודם בעצמו, במשמעת, באמונה, ובדיבור מול המראה. מזה המשחק שלו השתפר, ורק מזה הגיע הכסף, במקום השלישי.

ואצל רוב האנשים הכסף נמצא במקום הראשון, ואז נכנס הכלל ש"הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם". זה לא עונש, זה פשוט מה שקורה כשהסדר מתהפך.

אז אל תאהב כסף, אל תאהב עסק ואל תאהב שום דבר לפני שאתה אוהב מספיק את עצמך. ותוכיח את זה במעשים: תסתכל כמה אתה משקיע בבגדים לעומת כמה אתה משקיע בספרים ובלימוד, והתשובה תהיה שם.

תאכיל את המפלצת, כלומר את עצמך, לא את הארון. וזה בדיוק כמו מסכת החמצן במטוס: קודם שמים אותה על עצמך ורק אחר כך על הילדים. זה לא אגואיזם, זה תנאי מקדים ליכולת לעזור בכלל.

ולמה אינטרס כלכלי הוא דבר מסוכן? כי הוא ענן קטן שמסתיר שמש ענקית. הוא מצמצם מוח שיכול הכול לנתיב אחד צר ששמו כסף, ובדרך הוא פשוט דופק לך את השכל.

וסיפרתי בשידור על קבלן מלוס אנג'לס שעבד על פרויקט של חמישה עשר מיליון דולר. העירייה לא שילמה, הוא רוקן גם את חשבונות הילדים כדי להחזיק את זה, ובסוף סיים את חייו.

ולא בגלל שהכסף רע. בגלל שהוא היה במקום הלא נכון בסדר העדיפויות שלו. וגם מי שכן מגיע לחופש כלכלי מתרגל אליו תוך שנה או שנתיים, ואז מגלה שהכסף לא הביא איתו שום משמעות.

ומכאן מסלול החיים של רוב האנשים. ילד יודע בדיוק מה הוא אוהב. בגיל שבע עשרה הוא מתחיל לעבוד בינתיים, מזניח את מה שאהב, צריך יותר כסף, והולך ללמוד תואר כי הוא משתלם.

ובגיל ארבעים מתקשר אליי מיליונר ואומר לי: יש לי הכול ואין לי כלום. ואז מתחילים לקלף קליפות כמו בצל, עם הרבה מאוד דמעות בדרך. ורבי נחמן אומר את זה בפשטות: כשאין האדם מסתכל על התכלית, למה לו חיים.

כי לכל אדם יש ברכה ותפקיד שרק הוא יכול למלא. ומי שמממש את התפקיד הזה, הקדוש ברוך הוא דואג לפרנסתו. זה לא הבטחה שיווקית, זאת פשוט הדרך שבה זה בנוי.

והגמרא אומרת משהו חד על חוכמה: אין הקדוש ברוך הוא נותן חוכמה אלא למי שיש בו חוכמה. בדיוק כמו שמשאילים תכשיט יקר לעשיר ולא לעני שעלול לאבד אותו, וכמו שלא נותנים סכין למי שיעשה בה נזק.

כלומר מה שאתה כבר משקיע בו, שם הקדוש ברוך הוא ממלא לך עוד. ולכן אסור להסתפק במועט. צריך לשמוח במועט ולשאוף לגדול, בדיוק כמו עץ שלא עוצר באמצע הגובה שנקבע לו.

ואם אתה רוצה להעלות את השכר שלך מחמישים למאתיים לשעה, זה לא יקרה בעבודה קשה יותר. זה יקרה כשתעלה את הערך שלך, וזה הדבר היחיד שהשוק באמת מגיב אליו.

והאופציה השנייה שלך היא להישאר במצרים. "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה", אנשים מצדיקים לעצמם למה העבדות דווקא טובה להם. ותזכור שמצרים היא לא מקום למטה במפה, היא מקום בראש שלך.