למה דווקא כשקשה לך הקב"ה נכנס לפעולה — "יוצר אור ובורא חושך" והדרך לשפע גשמי ורוחני

אני פותח את השידור הזה בבקשה אחת: תהיה כנה עם עצמך. כי מי שלא אומר לעצמו את האמת לא יכול להתקדם לשום מקום, וכל השאר שנאמר כאן לא יעזור לו.

וההנחה שמתחת לכל מה שאני אומר היא זאת: העולם הזה רוחני. ומי שחושב שהוא גשמי תקוע, וזה לא עניין של אמונה, זה עניין של איך זה עובד.

וכל תקיעה שיש לך בחיים הגשמיים, המינוס, הזוגיות, העסק שלא מתרומם, היא תוצאה של זה שכיוונת את כל הכוחות שלך לגשמי בלבד ולא השארת כלום לצד השני.

ואדם שמכוון לכסף, גם אם יתעשר כמו קורח, יגיע בסוף למשפט "יש לי הכול ואין לי כלום". כי אם ניקח את אותו אדם ישן ונכניס אותו לבית חדש, תוך שנה הוא יתרגל ויחזור להיות בדיוק מה שהיה.

ממורמר, כעסן, רמאי. וזאת בדיוק הסיבה שזוכי לוטו מתרסקים, וזאת המשמעות של "עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ". העושר לא הרס אותם, הוא רק הגדיל את מי שהם כבר היו.

ואז הגעתי לשאלה האמיתית של השידור: מי אתה כשלא טוב לך. כי כולנו יודעים להגיד "הכול לטובה" כשהכול זורם. זאת לא אמונה, זאת נוחות.

אבל כשהחיים סוגרים עליך מכל הכיוונים, כשבוגדים בך, כשאין חשק ואין אמונה, דווקא שם המבחן. ודווקא שם, בנקודה הזאת בדיוק, הקדוש ברוך הוא נכנס לפעולה.

ודיברנו על ההבדל בין שמחה להוללות. עצב הוא חוסר. שמחה היא מילוי אמיתי של החוסר. והוללות היא הסתרה מלאכותית שלו, חצי בקבוק ערק ושכחת. "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל".

ואמונה היא מלשון אימון. מי שלא מתאמן בה כל יום, ברגע שיצטרך אותה היא פשוט לא תהיה שם. אי אפשר לשלוף אמונה ברגע האמת אם לא בנית אותה קודם.

ולב השידור הוא הפסוק "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ". יש ארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. והחושך נברא בעולם גבוה יותר מהאור שנוצר. תעצור על זה רגע.

כלומר מה שנראה לנו חושך הוא בעצם אור גדול כל כך שאנחנו לא מסוגלים לקלוט אותו. "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים", ולא במקרה הוא שם.

והקדוש ברוך הוא עוטף את הטוב שהוא רוצה לתת לך במשהו שנראה לא טוב, בדיוק כמו מעסיק שמעביר חבילה יקרה דרך המקטרגים כדי שלא ייקחו אותה. ומי שמקבל את זה באהבה ובסבלנות מקבל את האור שבפנים.

"לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ". לא המוח, הלב. כי הרגש הוא זה שמוביל לתגובה, והתגובה היא זאת שיוצרת את המציאות. ולכן "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם".

ולאורך כל הדרך חזרתי לאחריות. תיקח אחריות על הכול, גם על מה שלא אשמתך. כי מי שמתחמק מאחריות מוסר את השליטה למישהו אחר, וסותם לעצמו את המוח מלחשוב על פתרון.

והחתם סופר מסביר את "וְרַפֹּא יְרַפֵּא": כשיש ריב בין אנשים הולכים לרופא. וכשיש שלום ביניהם, "וּרְפָאתִיו", הקדוש ברוך הוא מרפא בעצמו. וזה משנה את כל התמונה על מה שקורה לנו.

ו"הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ", היום ולא מחר ולא בעולם הבא. "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם". הכול נאמר בלשון היום.

ואין סגולות, יש זכות בחירה. ומי שמממש אותה, הקדוש ברוך הוא מפרנס אותו בקלות. וזה לא הבטחה, זה פשוט הסדר שבו זה עובד.

ותשים לב לדיבר הראשון: "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", ולא "שבראתי את העולם". כי הוא רוצה שתזכור אותו דווקא מהרגע שהיה איתך כשהיה לך הכי קשה.

ומיד אחריו "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי", כלומר אל תייחס את הכוחות לשוטר, לבוס או למדינה. הכול הוא, וזה כל העניין.

ולסיום, "אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים". הוא אומר לך: אני סוחב אותך. אז אל תשקע בעצבות, וגם שבעים אחוז שמחה מספיקים כדי לא ליפול.

כי מי שמקבל באהבה נשאר שמח, ומי שמתמרמר הורס לעצמו בידיים. ומטרה היא מה שנותן לך סיבה לקום: רץ בלי קו סיום לא יקום אחרי נפילה, ורץ שיודע שיש עשר הקפות וארבע דקות יקום גם אחרי מאתיים.