שני ספרים. שתי נקודות שבירה.

כולם מממשים את עצמם, ואני? לא יודע מי אני.

"תן לי רק לסגור את החודש".
"אני רוצה רק לעבור את היום".
אלו היו המטרות העלובות שלי, וככה החיים שלי היו נראים.

הייתי אדם מתוסכל מאוד, עמוס בפחדים וחרדות עד לרמה שכמעט "זכיתי" לקבל שיתוק בחצי פנים.

הגעתי לנקודה שבה הבנתי שהחיים קצרים מאוד, ושיש לי רק שתי אופציות:
או שאני קם, משנה לעצמי את החיים באופן טוטאלי מקצה לקצה - ומתחיל לחיות את החיים שתמיד חלמתי לחיות, או שאני נשאר תקוע במצב הנוכחי הגרוע שלי עד סוף החיים.

אלו גם האופציות שיש לך ממש ברגע זה.

אף אחד לא יודע ואף אחד לא מכיר את הרגעים האלו שבאמצע התפילה, עם תפילין על הראש ועטוף בטלית – התפילה שלך נעצרת, חוט המחשבה שלך נקטע, וכל מה שעולה לי לראש זה האבא המסכן שפגשת קודם.

האבא שביקש ממך עזרה, כי אין לו את היכולת להאכיל את הילדים שלו.
הילד שאומר שהוא רעב, והאבא חסר אונים כי באמת אין לו לתת.
האמא שנמצאת חס ושלום על כיסא גלגלים ולא יכולה לעזור לבת שלה בדברים בסיסיים.

היא באמת רוצה לעזור לה, האבא באמת רוצה להעניק לילד!
הם רוצים לתת אבל אין את האפשרות.
הם רוצים חיים נורמליים - אבל זה קשוח!

ואני נשבר.
בוכה בלי סוף.

הנשמה שלי נשרפת כי אני מרגיש את ההרגשה בעצמות.

כל כך הרבה אנשים שאין להם דברים בסיסיים, ואני מתפלל שיהיה לי כדי שאני אוכל לתת להם.

ואנחנו? יושבים כאן, עם יכולות, ברוך ה' בקו הבריאות - ונותנים לחיים שלנו לעבור ככה. בכיף. גוללים את החיים שלנו למוות מול המסך.
מבזבזים את הזמן ואת החיים שלנו על שטויות, ועל תאוות רגעיות שלא יחזרו לעולם.

קחו משפט שאולי נתקל בו כמה פעמים בהמשך:
"הצלחה זו היכולת לדחות את מה שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים עכשיו, לטובת

ברוב טיפשותי, ראיתי את כל מי שניסה להזהיר אותי כאויב, כאדם שאינו מבין עניין ולא רוצה בטובתי. איך יכולתי לראות את זה ככה? הטיפש היחיד שהיה שם הוא אני.

בפעם הקודמת שעמדתי על התהום, שמחתי, ביליתי, רקדתי, שתיתי – שרפתי את החיים שלי עם הבלים ושטויות שחלפו ולא יחזרו לעולם.

היום אני לא זוכר כמעט כלום ממה שהיה, וגם אם אני זוכר נקודות קטנות שבהן באמת נהניתי, אלו רק תמונות מטושטשות. מההרגשה של ההנאה עצמה לא נשאר כלום.

איפה אני עכשיו? שוב על קצה התהום.

שוב אני עומד על הקצה ועדיין יש פה ריח של גוויות, רק שהפעם אני מריח. הפעם קשה לי לנשום.

הפעם אני נמצא על הקצה ואין מי שצועק אליי. אין מי שמזהיר אותי. אני לבד.

האדם היחיד שיכול להציל אותי הוא אני. על גביי אני סוחב את אשתי ואת ילדי; אם אני נופל, אני לא נופל לבד. זה הדבר שמחזיק אותי מליפול שנית: המשפחה שלי. האנשים שהכי קרובים לליבי. לא אכפת לי כל כך מעצמי - אכפת לי רק מהם.

אלו שאמורים לצעוק אליי, אלו שאמורים להזהיר אותי לא נמצאים כאן, כי הם חושבים שהכול בסדר איתי. אני לא מבקש עזרה. אני לא צועק שמשהו לא בסדר.

אני אומר לעצמי: "אתה חייב לעצור לרגע. שים את האגו שלך בצד, תאזור אומץ וקום לעשות! אם לא תעשה אף אחד אחר לא יעשה בשבילך! אתה חי רק פעם אחת! מה עם כל הדברים שאתה אוהב לעשות? מה עם החיים האישיים שלך?".

כמו כולנו, נולדתי עם הזדמנות ממשית לחיים טובים ומלאים.

כולנו נולדנו עם סולם שמוצב לפנינו. ישנם כאלו עם סולם קצר שיכולים להגיע למטרה במהירות, וישנם כאלו עם סולם ארוך, שצריכים קצת יותר עבודה כדי להגיע ליעד.

אבל לכולנו יש סולם. לכולם יש הזדמנות.

החיים הם סולם - לא מיטה!

אני צועק לעצמי: "אתה חייב לטפס!

אתה רוצה לפתוח עסק - אז למי אתה מחכה?

אתה רוצה חכמה - היא מונחת בקרן זווית!

אתה צריך עזרה? קום ותבקש! אף אחד לא ילך ברחוב ויעצור אותך באקראי כדי להציע לך עזרה, כי הוא לא יודע שאתה צריך. הצעד הראשון הוא שלך. אם אתה צריך עזרה, פשוט תבקש".

נולדנו בחסד חינם, ועלינו לנצל את החסד הזה, כי אם לא - אנחנו עשויים לאבד הכול.

די! אני חייב להתעורר!

אני רוצה להצליח בחיים, ולעזור לכמה שיותר אנשים, בכל דרך שאני יכול.

הממשלה לא אשמה, המיסים לא אשמים, האנשים לא באמת רעים ואני לא קשה עורף.

זה הרגע שבו אני מפסיק להאשים את כל העולם שמסביבי, ולוקח