פרשת נח: למה אתה מרגיש רע עם עצמך, ומה באמת זה "רע"?

1. הדבר היחיד שבאמת שלנו בעולם הזה הוא זכות הבחירה: לדחוף קדימה או ללחוץ על הנודניק ולדחות למחר.
2. אין רע בעולם. רע זה רק חיסרון של טוב: פנס שמאיר 100% ומגיע לקיר ב-60% לא יצר 40% רע, הוא יצר 40% פספוס.
3. רע זה מלשון רעוע: אדם שלא מממש את הכוחות שקיבל מרגיש לא יציב ולא שלם, והוא זה שקורא לתחושה הזאת דיכאון.
4. הנוסחה: קיבלת 100% כוח ויכולת. כל מה שלא ניצלת היום הופך לאותו אחוז של תסכול ותחושת פספוס.
5. מי שניסה הכל ולא הצליח עדיין שלם עם עצמו. מי שלא ניסה חי עם חרטה. הדבר הגרוע ביותר בחיים הוא לא לנסות.

איך אפשר לצאת מדיכאון ומחוסר עשייה? איך אפשר להתחיל להאמין בעצמנו שאנחנו יכולים להצליח? ואיך פרשת נח קשורה לסיפור הזה?

"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ" – תזכרו את הפסוק הזה, אנחנו עוד נחזור אליו.

על מה בתכלס יש לנו שליטה בחיים? מה באמת יש לנו ומה באמת שלנו בעולם הזה? התשובה: שום דבר, חוץ מדבר אחד, שהוא זה שמבדיל אותנו משאר בעלי החיים – זכות הבחירה. הבחירה אם לדחוף קדימה או לשבת לנוח. הבחירה לרוץ קדימה או ללחוץ על הנודניק בשעון המעורר. הבחירה לרוץ קדימה או לדחות את הדברים למחר.

אחד הדברים שחוסר ביטחון עצמי מביא איתו ביחד – זה הרגשת תסכול ותחושה של פספוס. למה האדם מרגיש רע עם עצמו? (ושימו לב שהדגשתי "עם עצמו"). כי האדם מפרש את המילה "רע" בצורה לא נכונה. אין דבר כזה רע בעולם. יש אדם שרע לו, או שיותר נכון – הוא בעצמו רע, וזה ממש לא מה שאתם חושבים. תתפסו ראש, כי כל התפיסה שלכם הולכת להשתנות לגמרי!

מה זה "רע"? אנחנו מפרשים רע כדבר שלילי, ולפי הפירוש שלנו אנחנו פועלים וחיים את החיים שלנו. שימו לב: כל בוקר מברכים בברכות קריאת שמע של שחרית: "ברוך אתה ה' – יוצר אור ובורא חושך". מה זאת אומרת "יוצר אור ובורא חושך"? פשוט: "יוצר" זה מלשון 'צורה'. זאת אומרת שלקחתי חומר קיים ויצרתי ממנו צורה חדשה. "יוצר אור" – האור הוא צורה חדשה של משהו שכבר היה קיים. מדענים בדקו איך האור מתנהג מבחינה מדעית, מבחינת החלקיקים, והם הוכיחו שכל החומר שיש בעולם – כולל שולחנות, כיסאות, ארונות, רכבים, לא משנה מה – מתנהג בדיוק כמו שאור מתנהג. רק שהאור הוא הצורה הגבוהה ביותר ברמת הרוחניות משאר החומר שאנחנו רואים בעולם.

אז "יוצר אור" זאת אומרת שיצר אור מהחומר שכבר היה קיים. אבל מה זה "בורא חושך"? 'בורא' זה יש מאין. לא היה כלום, ועכשיו בראנו חושך. שימו לב: אנחנו אלו שממציאים את החושך. אנחנו אלו שנותנים לו חיות, אנחנו אלו שנותנים לו את המשמעות, אנחנו אלו שנותנים לו קיום, ואנחנו אלו שגם קוראים לו בשמות.

החושך הוא בריאה חדשה שאנחנו יוצרים כל יום. ואיך אני יכול להגיד דבר כזה, אם כתוב בתורה שכבר במצרים היה חושך? "וימש חושך" כתוב! אז איך אני יכול להגיד שאנחנו בוראים את החושך כל יום? תשובה: החושך שהיה במצרים הוא חושך מוחשי – "וימש חושך". זה חומר, וזה ממש לא מה שאנחנו קוראים לו היום "חושך". את החושך במצרים היה אפשר להרגיש פיזית, כמו שאתם תיגעו עכשיו בחולצה שלכם. אבל החושך של היום זה ממש לא אותו החושך. את החושך של היום אנחנו ממציאים כל יום מחדש. תבינו חברים, אין דבר כזה 'חושך' ואין דבר כזה 'רע', ותמשיכו לתפוס ראש, כי תכף כל המהלך יסתדר לכם.

חושך ורע – אלו רק ביטויים והגדרות שאנחנו נותנים להם משמעות לפי איך שאנחנו מבינים אותם. והפירוש של המילה רע הוא לא כמו שהבנו עד היום, אלא הפירוש של המילה רע הוא בסך הכל חיסרון של הטוב, שאנחנו קוראים לו רע.

אור מבחינתנו זה דבר טוב. אבל מתי אור הוא דבר טוב? רק כשיש חושך. קחו דוגמה שתסביר הכל: אם יש חושך ואני מכוון פנס שמאיר בעוצמה של 100% לכיוון הקיר – קיבלנו 100% אור, דהיינו 100% טוב. אם לקחתי פילטר ושמתי אותו בין הפנס לקיר, ועכשיו האור שמתקבל על הקיר הוא 60% – זה נקרא 40% רע? ממש לא. זה רק חיסרון של 40% אור, כי הפנס עדיין מאיר בעוצמה של 100%, רק שהקיר מקבל 60% אור במקום 100% אור, ואנחנו קוראים ל-40% האלו 'רע'. במילים אחרות, ה-40% האלו הם מה שפספסנו.

אז רע זה לאו דווקא דבר שלילי, ואנחנו יכולים לקחת את תחושת הפספוס הזאת ולנצל אותה לטובתנו. כל אדם נוצר טוב במהות שלו, ועם הטוב הזה מגיעה גם אחריות גדולה: האחריות לממש את הטוב שיש בו, לממש את זכות הבחירה היחידה שיש לו. כמו שאני אומר כל כך הרבה פעמים: אין לנו זכות בחירה בין טוב לרע! אין לנו זכות בחירה בין טוב לבין רע! אין! זכות הבחירה שלנו היא או לעשות טוב – להתקדם, להתפתח וללמוד כל יום באופן אקטיבי ורצוף בלי הפסקה – או שלא. ואם אנחנו בוחרים שלא, אוטומטית אנחנו בוחרים אקטיבית ברע!

כשאדם לא מממש את הטוב שיש בו ואת זכות הבחירה שיש לו, הוא מתחיל להרגיש תחושת פספוס ותסכול, שברוב המקרים מובילים לדיכאון ולחוסר אמונה בעצמו. ויש נוסחה מאוד פשוטה וברורה לזה, אגיד אותה בהמשך. אני מזכיר שוב: הרע זה רק חיסרון של הטוב, ולכל אחד ואחת מאיתנו יש פירוש אחר למילה 'רע', וההרגשה שהוא יקבל ממנה תלויה אך ורק בפירוש עצמו.

כולנו מבינים שהחיים שלנו לא מורכבים ממה שקורה לנו בחיים, אלא מאיך שאנחנו מפרשים את מה שקורה לנו בחיים. כי בפועל, לכולנו קורים פחות או יותר אותם הדברים, וכולנו חווים פחות או יותר את אותן החוויות. ההבדל בין אחד לשני הוא סך הכלים שיש לו להתמודד עם החוויות האלו. במשפט אחד: על כולנו יורד אותו הגשם. השאלה היא איזו מטרייה אתם מחזיקים ביד.

אז מה הפירוש של המילה רע? "רע" זה מלשון "רעוע". רעוע זה חוסר שלמות, כמו משהו שבור, לא יציב. ויש הרבה פסוקים בתורה שמאשרים את זה בפשטות, גם בפרשה שלנו, פרשת נח: "וַיָּרַח ה' אֶת־רֵיחַ הַנִּיחֹחַ - וַיֹּאמֶר ה' אֶל־לִבּוֹ - לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת־הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי - יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". מה זה אומר? שהקב"ה מתכוון לזה שאנחנו אנשים רעים? שהלב של האדם רע? ממש לא! אלא הלב לא יציב. פעם אחת הוא נמשך לדברים טובים, ופעם אחת לדברים פחות טובים שמערערים לו את הטוב שיש בו. ובגלל זה הקב"ה מצווה אותנו: "ולא תתורו אחרי לבבכם"!

"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ" – הקב"ה רואה שהאדם לא הולך בדרך הטובה שהוא תכנן לו, אלא הולך בדרך שהוא חושב שנכונה. שוב פעם האדם גורם לחיסרון של הטוב על ידי זה שהוא לא מממש את זכות הבחירה שלו, ולא בוחר בטוב – בהתקדמות ובהתפתחות אישית באופן אקטיבי ורצוף בלי הפסקה! הקב"ה זה 100% טוב. אנחנו אלו שממעיטים את הטוב הזה על ידי המעשים שלנו.

כשאדם לא מנצל את כל הכוחות שיש בו, לא דוחף את עצמו לקצה, לא מממש את כל הפוטנציאל שהוא קיבל – הוא ירגיש לא טוב עם עצמו, והוא ירגיש לא שלם. רעוע. אותו אחד ירגיש תחושת פספוס, והתחושה הזאת בדרך כלל מובילה לדיכאונות, והוא זה שמגדיר את התחושה הזאת כדבר רע. אבל מצד שני, כשאדם מממש את כל הכוחות שלו, את כל הפוטנציאל שהוא קיבל, ובאמת עושה את כל מה שהוא יכול ומסוגל לעשות – אין סיכוי שהוא ירגיש מתוסכל, תחושת פספוס או דיכאון. ויש לי דוגמה מצוינת.

אני מכיר מישהו שהיה בקשר זוגי לא הכי בריא בעולם במשך 7 שנים. אחרי 7 שנות חברות, שמתוכן הם גרו ביחד בערך 6 וחצי שנים, הם נפרדו. מטבע הדברים, לאחר תקופה כזאת ארוכה, גם אם הקשר לא היה הכי בריא בעולם, אין דבר כזה שאין משקעים, אין דבר כזה שאין חרטות. וכמעט שאין מציאות כזאת שאחד מהצדדים או שניהם לא שואל את עצמו: "למה לא עשיתי ככה וככה? אולי יכולתי לעשות ככה וככה ואז לא היינו נפרדים? למה לא ניסיתי את זה ואת זה?" חייב להיות מצב שבני הזוג מסתכלים אחורה ואומרים לעצמם: "אולי יכולנו לתקן".

כמובן שהאמירות האלו באות מתוך רגש וכאב, כי הקשר הזה לא היה בריא, ובקשר לא בריא ההיגיון אומר שאין לו קיום. אבל הכאב משתלט מאוד במצבים מסוימים, ורוב האנשים נשאבים אוטומטית חזרה למצב הלא תקין. רוצים לחזור חזרה למצרים, למקום הנוח שהם מכירים, למרות שקשה ולא טוב שם. וזו הסיבה שבני זוג שנפרדים אחד מהשני חוזרים להיות ביחד לפחות פעם אחת אחרי שהם נפרדו.

אני רוצה להגיד לכם משהו אמיתי, בכל הכנות ועם יד על הלב, שאגב, באותה התקופה זה הפתיע גם אותי, אבל קצת זמן אחרי זה הבנתי למה זה קרה בצורה הזאת. תקשיבו טוב: אחרי 7 שנים שהם היו ביחד ונפרדו, לא הייתה בחבר שלי אפילו טיפה אחת של צער. לא הייתה בו אפילו טיפה אחת של חרטה או תחושה של עצב. הוא לא שאל את עצמו אפילו שאלה אחת של "למה זה קרה לי" או "איך אני יכול לתקן את זה", והוא לא הסתובב אפילו פעם אחת אחורה. אפילו כשהם נפגשו בכל מיני אירועים משפחתיים, הוא אומר שהוא לא הרגיש אפילו צביטה אחת קטנה בלב, למרות שהפרידה הייתה טרייה. אני מכיר את הבן אדם הזה, ואני יודע שזה בן אדם סופר-רגיש, שבוכה מכל דבר, וברור ששאלתי את עצמי: מה קורה פה? מה, הוא רובוט? מה, אין לו לב?

בדקתי את העניין הזה לעומק, והמסקנה הייתה מאוד מאוד ברורה: הוא ממש לא סופרמן, והוא ממש לא איש עם לב פח. בתקופה שהם היו ביחד והיו ביניהם מחלוקות, ריבים או ויכוחים – ואני עד לזה – הוא תמיד היה עושה את כל מה שהוא היה יכול לעשות כדי לתקן. הוא היה מבקש סליחה גם כשהוא לא אשם, הוא היה שואל איך הוא יכול לשפר את מצב הרוח, הוא היה שולח הודעות פיוס. בקיצור, הוא היה עושה את כל מה שהוא יכול, ולא רק שהוא היה עושה – הוא היה מנסה לעשות כל דבר לפחות כמה פעמים!

תקשיבו טוב חברים: בגלל שהוא עשה הכל כדי להציל את הקשר הזה, וניצל את כל הכוחות שהיו לו באותה התקופה בשביל לנסות לשפר ולתקן את הקשר הזה – אז כשהוא עזב והם נפרדו, לא היה אכפת לו בכלל. רק בגלל העובדה שהוא מבחינתו ידע שהוא עשה וניסה הכל כדי להציל ולתקן את הקשר, וזה פשוט לא עבד. בן אדם שלא מנצל את כל הכוחות שלו ירגיש חרטה. אבל בן אדם שניצל את כל הכוחות שלו, גם אם הוא לא הצליח להשיג את מה שהוא רוצה, עדיין ירגיש שלם עם עצמו, כי הוא באמת ניסה הכל!

הצער והדיכאון שלפעמים אנחנו מרגישים הם בסך הכל תחושה של פספוס, שנובעת רק מסיבה אחת: שאנחנו לא מנצלים את כל הכוחות ואת כל היכולות שקיבלנו. חברים, זו הנוסחה שתוביל אתכם להרגיש טוב בכל מה שאתם עושים: כל אחד ואחת מאיתנו קיבלו 100% כוח ו-100% יכולת, וכל מה שאנחנו לא מנצלים באותו היום מתוך ה-100% האלו הופך לתחושת פספוס ותסכול. אם בן אדם ניצל 60% מהכוחות ומהיכולות שלו – 40% יהפכו לתחושת פספוס, והוא ירגיש 40% תסכול. אם הוא ניצל 30% מהכוחות שלו – הוא ירגיש 70% תחושת פספוס, וכן הלאה.

זו בדיוק הסיבה שאדם שנמצא בדיכאון מרגיש 100% תחושת פספוס עם עצמו, וזה קורה רק בגלל שהוא לא מנצל שום דבר מהיכולות והכוחות שהוא קיבל. כמובן שאני לא רופא ולא פסיכיאטר, ויש מקרים יותר מורכבים וקשים שצריכים טיפול יותר עמוק ויותר מקצועי. אבל לדעתי האישית, זו הסיבה העיקרית לדיכאונות: חוסר ניצול יכולות בצורה מקסימלית.

תרשמו לעצמכם חברים: הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות בחיים הוא לא לנסות. לדמיין שיכולתם להשיג משהו שאתם רוצים, אבל לעולם לא תדעו.

לסיכום: "רע" זה לא משהו שקורה לכם. רע זה האדם עצמו – רעוע, לא יציב, לא שלם. ואדם נהיה רעוע בדיוק ברגע שהוא מפסיק לממש את הטוב שקיבל, ברגע שהוא לוחץ על הנודניק, דוחה למחר ומשאיר 40%, 70% או 100% מהכוחות שלו על הרצפה. את החושך הזה אנחנו בוראים בעצמנו, כל יום מחדש, ולכן רק אנחנו יכולים להפסיק לברוא אותו.

מה הפתרון? ללמוד ולהתפתח באופן אקטיבי ורצוף, בלי הפסקה, ולהשקיע את ה-100% שלנו בכל דבר שאנחנו ניגשים אליו. לא כדי שהכל יצליח, כי לא הכל יצליח, אלא כדי שבסוף היום תוכלו להגיד בכנות: ניסיתי הכל. מי שחי ככה, גם כשהוא מפסיד, נשאר שלם. וזה הדבר היחיד שבאמת בידיים שלנו.