פרשת שמות: למה התורה כותבת על בני ישראל "וישרצו"?

1. התורה כותבת "וישרצו" כי שהייה ארוכה באזור הנוחות הופכת אדם לבהמה: הוא רק מגיב ולא יוזם.
2. באזור הנוחות אין התקדמות, רק שהייה. כל רגע שם הוא התדרדרות, גם כשנדמה לך שאתה מתקדם.
3. "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ": כל יציאה מאזור הנוחות היא עינוי, וככל שהיא קיצונית יותר, הפריצה גדולה יותר.
4. יש רק שתי דרכים להתעורר: מתוך בחירה מודעת או מתוך טרגדיה. מי שלא בוחר, מחכה לטרגדיה.
5. הקב"ה אומר למשה מראש שפרעה יסרב. הנפילות הן חלק מהתהליך, לא סימן לעצור.

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם".

ואני שואל: "וישרצו" – מדוע הכתוב כותב על בני ישראל לשון שרץ? הרי סוף סוף הציווי בספר בראשית מופיע "פרו ורבו ומילאו את הארץ וכיבשוה", ויכל הכתוב לכתוב לשון נקיה כ-"ובני ישראל פרו ורבו וירבו ויעצמו..." וכו'.

לעניות דעתי נראה לי, הסיבה שכתוב לשון שרץ, היא מפני שהמצרים לא ראו את בני ישראל בתור בני אדם מן המניין, אלא ראו בהם כחיות בדיוק כמו היטלר וחבריו בתקופת השואה ימח שמם, וניתן לבסס טענה זו מהפסוק: "וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ".

ועוד נראה לי, שכשאדם נמצא יותר מידי זמן באזור הנוחות, אז יורד למצב של "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ", וכשבני ישראל ירדו למצב זה, נראה לי ששימשו מיטתם כבהמה, ולכן כתב רש"י: "שהיו יולדות שישה בכרס אחד", ולכן עלינו ללמוד מכך שאסור לנו בתכלית האיסור להישאר במצב נוח ליותר מידי זמן, כי המצב הנוח הוא זה שמדרדר אותנו ומביא אותנו להתחיל להתנהג כדרך החיות בטבע, שכל מהותן הוא אינסטינקט. בהמה היא אינסטינקטיבית – משמע שהיא לא יוזמת. היא מגיבה למה שקורה, וכשאדם מגיב ולא יוזם (תקוע באזור הנוחות) – אז הוא בדיוק כמו בהמה.

ובגלל זה "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ"...

כשאדם נמצא מחוץ לאזור הנוח שלו, זה מצריך אותו לחשיבה מחוץ לקופסא ולאמונה הרבה יותר חזקה מאשר כשהוא נמצא באזור הנוח שלו – ששם – אין צורך לחשיבה יתרה וגם אין צורך לאמונה חזקה יותר מידי, ורק מחוץ לאזור הנוחות, האדם מצליח להוציא מעצמו אמונה ודברים לא שגרתיים, ולכן כתוב: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ".

"וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ"

"הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה..." מדוע פרעה צריך להגיד לעם שלו שבני ישראל מתרבים?

פרעה פחד מבני ישראל, וכשאדם מפחד ממשהו – ולא משנה דרגתו – הוא מרגיש צורך לשתף את הפחד עם אחרים כדי להקל מעליו את תחושת החרדה.

"וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" כולנו תופסים את המילה "עינוי" כמילה שלילית, שעל פניו זה פירושה, אך אם מתבוננים לעומק, האותיות במילה "עינוי" מספקות לנו רמז עצום שבתוכו חבוי תהליך רוחני עמוק מאוד: האות ע' מסמלת "עין". דהיינו ראייה גבוהה יותר, או חיבור לעולמות עליונים, בדיוק כמו שכתוב בפסוק: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא...".

האות נ' מסמלת את השער ה-50 מתוך 50 שערי הבינה, שהיא הדרגה העליונה ביותר שנמצאת מעבר להבנה האנושית.

משה רבינו זכה להגיע לשער ה-49, ולאחר שהוא נפטר – הוא זכה להכנס בשער ה-50, בדיוק כמו שרמוז בפסוק: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה...".

"ראש הפסגה" – הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר.

"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ..." – ויעל משה מרמז על עליה רוחנית, וכן "אל הר נבו..." = "נ" בו – מרמז שכשעלה אל ההר – כבר היה בשער ה-50 שבא לידי ביטוי לאחר פטירותו.

מצד שני, כשבני ישראל היו במצרים, הם היו בשער ה-49 של הטומאה, ואם הם היו נשארים עוד רגע אחד – הם היו נופלים לשער ה-50 של הטומאה שממנו אין חזרה, וזה בא ללמד אותנו שכשאדם נמצא יותר מידי זמן באזור הנוחות, גם אם הוא חושב שהוא מתקדם בחייו – זו טעות מרה, כי עצם שהייתו באזור הנוחות – זו התדרדרות, וככל שהוא שוהה שם יותר זמן (ויש לשים לב שאנו משתמשים בלשון "שהייה", כי אין התקדמות באזור הנוחות), כך הוא מתדרדר בדרגתו הרוחנית, וחס ושלום יכול להגיע לבאר שחת שהוא שער ה-50 של הטומאה – שמשם אין דרך חזרה.

עצם כך שהוא נמצא באזור הנוחות, כבר הוא נמצא בסיכון ודאי להגיע לשער ה-50 של הטומאה, וכבר הוא נמצא על הדרך שיכולה להוביל אותו להתדרדרות לשער ה-50.

בנוסף, האות נ' מסמלת נפילה זמנית, אך גם התחלה של התחדשות (כמו נון הפוכה, שמשמעותה התחדשות).

האות י' היא האות הקטנה ביותר, והיא מסמלת ענווה וצמצום עצמי.

ככל שתשפיל עצמך יותר – הקב"ה יגביה אותך גבוה יותר.

האות ו' מסמלת חיבור בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים.

"וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ישנן שתי דרכים עיקריות שבגינן אדם יוצא מאזור הנוחות, ומכניס שינוי משמעותי לחייו: או מתוך בחירה מושכלת ומודעת שאזור הנוחות זה מצב לא תקני, או מתוך טרגדיה אישית שגורמת לאדם להבין שהוא נמצא במקום לא טוב.

כשאדם חווה טלטלה בתוך אזור הנוחות שלו, זה מה שגורם לו לקום, לפעול ולשנות את המצב, כי עד שלא חווה את הטלטלה – מבחינתו המצב תקין למרות שהוא גרוע מאוד.

העינוי מעבר למצב ה"נורמלי" והשוטף שבני ישראל חוו ביום יום, הוא שגרם להם ל"כן ירבה וכן יפרוץ", ומכאן נלמד שכשאדם מעוניין לפרוץ ולעשות שינוי מהותי ומהיר בחיים שלו (פריצה זה לשון "מהיר") – עליו להכניס את עצמו למצב של "עינוי", ואין כוונת עינוי לייסורים, אלא כל יציאה מאזור הנוחות – ניתן לפרש כעינוי, וככל שהיציאה תהיה יותר קיצונית – כך העינוי יותר גדול, וכך הפריצה תהיה יותר גדולה.

"וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - ועוד ניתן לומר לעניות דעתי, שכשאדם מבקש לצאת ממצרים הפרטית שלו - מאזור הנוחות שלו, ומבקש לעשות שינוי מהותי בחייו - באופן אוטומטי זה גורם לאי נוחות לסביבה שלו שרגילה לראות אותו במצב מסויים, ורגילה לקבל אותו במצב מסוים – וכעת שהוא משנה את מצבו ובוחר לצאת ולפרוץ, באופן כמעט ו"טבעי" – זה גורם לרוב הסביבה שלו לסלידה, ולכן "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

וככל שהשינוי גדול יותר, מהותי יותר וקיצוני יותר - כך הסלידה גדולה יותר.

זהו אגב התהליך שעובר כל בעל תשובה שמבקש לחזור בתשובה – בין אם בפן הדתי ובין אם בפן החילוני, וכל אחד שמבקש לחזור בתשובה, יעבור שלושה שלבים עיקריים:

1. הערות מהסביבה ("מה קרה לך? מה שטפו לך את המוח?" וכו').

2. קבלת המציאות ושקט תעשייתי.

3. בקשת התייעצות והכוונה (שואלים שאלות בהלכה).

"וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" מלך מצרים ציווה על המילדות העבריות להרוג כל בן זכר, ולהחיות כל בת, והכתוב אומר: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים..." – משמע לעניות דעתי, שכמובן שהמילדות לא רצו להרוג את התינוקות מתוך כך שריחמו עליהם, אך ביחד עם זאת, הכתוב אומר בפירוש שראו מול עיניהן את מידת הדין (שם "אלהים") ולא את מידת הרחמים (שם הוי"ה), ופחדו מאוד שמא יקרה גם להן (מידה כנגד מידה), ומכאן נלמד שעל האדם תמיד לעשות מארי דחושבנא של מידה כנגד מידה על מעשיו, כי במידה שאדם מודד – בה מודדין לו, ולכן כתוב בהמשך, שהקב"ה הטיב למילדות: "וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד".

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" ואני שואל: כיצד ידע משה שאלו אחיו, ומדוע ריחם עליהם? הרי סוף כל סוף הוא גדל מגיל ינקות אצל המצרים, וכדרך הטבע אינו יכל לדעת שאלו אחיו – וכל שכן להרגיש בסבלותם.

את השאלה הזו אני משאיר פתוחה לרגע, כי היא מתחדדת עוד יותר בהמשך הפרשה, ונחזור אליה.

"וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" מכאן נלמד שהקב"ה קבע בבריאה שכשאדם מבצע פעולה ועושה השתדלות, על פי דין הקב"ה עוזרו, ולכן כתוב בפסוק: "וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים...".

"אסורה נא" - משה סר לראות, ואז "וירא יהוה כי סר לראות ויקרא אליו אלהים...".

מידת הרחמים רואה את ההשתדלות (מפני שכל העולם הזה הוא בחסד), ומידת הדין קראה למשה ("ויקרא אליו אלהים...").

משה גדל כילד מצרי, ואפילו בנות רעואל כשראו את משה - זיהו אותו כאיש מצרי, שכתוב: "וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן",

ואם כך אני שואל: כיצד משה משייך עצמו ומרגיש את השייכות לעם ישראל ולאבותיו אברהם יצחק ויעקב, כשהקב"ה אומר לו: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב..."?

וחיזוק לשאלה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם..." –מדוע משה בעצמו מוציא עצמו מן הכלל, ואומר: "אלהי אבותיכם..." ולא "אלהי אבותינו..." כפי שהקב"ה אמר לו "אלהי אביך" כשאמר לו: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב...".

אם כך, שוב אני שואל, אם משה גדל כמצרי, מזהים אותו כמצרי והוא בעצמו מרגיש מצרי (אלהי אבותיכם שלחני אליכם...), אז כיצד משה מקשר עצמו לעם ישראל?

לעניות דעתי, התשובה טמונה במילים "וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם": משה לא ידע שאלו אחיו מתוך הרגל או חינוך, אלא מתוך זה שיצא מאזור הנוחות של ארמון פרעה והלך לראות. מי שמוכן לצאת מהנוחות ולהסתכל באמת על הסבל של אחרים – מגלה שם את השייכות שלו, ומי שנשאר בארמון – לעולם לא יגלה מי הוא באמת.

"וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן" "אני רואה – אני מאמין" = פחות יהודים.

"אני מאמין – אני אראה" = יהודים.

מכאן נלמד שאנשים לא מאמינים למרות שרואים בפעם הראשונה.

אם אדם אחד עבר דרך מסויימת, והם רואים את התוצאות שלו בעיניים - זה לא מספיק להם.

הם צריכים לראות כמות גדולה מאוד של אנשים עוברים את אותה הדרך – ורק אז הם מתעוררים, אבל הבעיה היא - שהם מפסידים הרבה מאוד בדרך בזמן שהם מחכים.

זה נקרא אפקט העדר, וה' זיכה אותי לכתוב את מודל "קול האות הראשון".

לדעתי, המודל הזה מתאר בצורה הטובה ביותר את אפקט העדר, והוא מחלק את האוכלוסיה לארבעה חלקים.

היזמים - בסך הכל 3% מהאוכלוסיה

אלה האנשים שמובילים את העולם להתחדשות, הראשונים שיוצאים לדרך – ולהם יש את ההשפעה הגדולה ביותר על שאר האנשים בעולם.

הם האנשים שמבינים שלשבת ולחכות – זה לא יעזור, והם יודעים שרק לקיחת סיכונים גדולים - תוביל אותם לתוצאות גדולות ולחיים שאליהם הם שואפים.

אלו האנשים שרמות הסקרנות, האנדרנלין, ההתחדשות והאנרגיות שלהם – נמצאות ברמה גבוהה מאוד באופן שוטף – כי הם תמיד נמצאים בהתקדמות, אוהבים להתנסות בדברים חדשים, בוחרים במודע לצאת מאזור הנוחות שתוקע אותם בחיים, והם האנשים שיצליחו בענק.

היזמים הם אלו שבדרך כלל מרוויחים את הקופה הגדולה, רק בגלל העובדה שהם יודעים לנצל הזדמנויות ולקחת החלטות מהירות במקום.

אותם היזמים יודעים בוודאות שכשאדם אומר: "אני רוצה לחשוב על זה" – ברוב הגדול של המקרים (אם לא בכולם) – הוא משקר לעצמו ומתרץ לעצמו תירוץ נוראי שבסך הכל תוקע לו את החיים – והוא מרגיש נוח עם זה. "אני רוצה לחשוב על זה" - זה שקר שהוא משקר לעצמו בגלל הפחד לצאת מאזור הנוחות ולקחת סיכונים - והיזמים המנהיגים מתרחקים מהתירוץ הזה כמו מאש.

היזמים אלו האנשים שמגשימים את עצמם, הם אותנטיים למי שהם, הם חיים בתחושת שליחות וסיפוק עצמי, והם חותרים באופן שוטף לחיות חיים מלאים עם תכלית ומשמעות.

אותם 3% מהאוכלוסיה מבינים שרק קפיצה למים תוביל אותם ללמוד שחיה, ויותר מזה - הם מבינים שהלבנים שאיתן בונים את כל ההצלחות בחיים - אלו הכשלונות – ולכן - הם לא מפחדים להיכשל, אבל ביחד עם זאת – זה לא אומר שאין בהם פחד בכלל, אלא זה אומר שלמרות הפחד ועם הפחד – הם יוצאים לדרך וממשיכים קדימה.

יש להם מטרות ברורות לחיים, הכל אצלם מתוכנן מראש, הם שואפים הכי גבוה שאפשר, ואחד הדברים שהכי מאפיינים אותם, זה שהם קודם כל יוצאים לדרך – ואחר כך מתקנים טעויות (אם יש).

מבחינתם – אם הם מזהים הזדמנות - הם מוכנים להיות ראשונים לקפוץ למים ולקחת את הסיכון, כי הם מבינים שהאופציה השניה זה להישאר קבור עמוק באזור הנוחות.

קבוצת היזמים אלו המנהיגים הראשיים בכל חברה, הם משפיעים על כל מי שנמצא סביבם, המילה שלהם זו מילה, על פיהם ישק דבר, והם יהנו מכל הטוב שיש לעולם הזה להציע - מבחינה רוחנית ומבחינה גשמית.

הם חיים את החיים שלהם עם אמונה, עם שמחה, עם תשוקה, עם ביטחון עצמי, עם דימוי עצמי גבוה, עם משמעת עצמית גבוהה, עם אומץ, עם מוטיבציה ועם אנרגיות גבוהות - והם משקיעים את כל כולם – בעצמם, כי הם מבינים שהם הנכס הגדול ביותר שיש להם.

המגיבים - כ-14% מהאוכלוסיה

מכאן מתחילים המגיבים, ומכאן מתחילים ההפסדים, הפספוסים והחרטות בחיים – אבל במינון קל יחסית לשאר קבוצות האנשים.

ראשי העדר הם לא האנשים הראשונים שקופצים למים וחיים את החיים הטובים באמת, אלא אלו האנשים שיוצאים לדרך באיחור, ומגיבים למה שיגידו היזמים.

לרוב הם יעתיקו וייחקו את הדרך של היזמים, וגם להם יש השפעה על הסביבה שלהם – אבל הרבה פחות מהיזמים המנהיגים.

הם לא אוהבים לקחת סיכונים, ומעדיפים שמישהו אחר יקח את הסיכון הראשון במקומם.

הם מסתמכים על ניסיון החיים של אנשים אחרים, לא ממציאים דברים משלהם, וההצלחות שלהם נשענות לרוב על ההצלחות של אחרים . במילים אחרות – הם מצליחים בזכות מישהו אחר ולא בזכות מי שהם.

למרות שהם משתמשים בו - שלא באופן קבוע, התירוץ הראשי שמאפיין את העדר הראשוני, הוא השקר העצמי שממנו היזמים מתרחקים כמו מאש: "אני רוצה לחשוב על זה". השקר הזה גורם להם להרגיש טוב עם העובדה שהם נשארו במקום ולא יזמו מדעתם, והם משתמשים בו הרבה למרות שברוב המקרים - אין להם באמת על מה לחשוב.

בדומה לרוב האנשים בעולם, הם מתחבאים מאחורי השקר הזה - והוא מה שגורם לאותו העדר הראשוני - כמו לשאר העולם - לקבל רק את השאריות של מה שהשאירו היזמים.

העדר - כ-25% מהאוכלוסיה

זו הקבוצה שמתחילה לזוז רק אחרי שהם ראו שבוודאות אפשר להתקדם, אבל רק אחרי שהם וידאו שהעדר הראשוני לא נפגע מהדרך שבה הם רוצים להתקדם, ושהדרך בטוחה ונוחה מבחינתם.

במילים אחרות – אזור הנוחות פר אקסלנס.

הם מסתמכים על ניסיון של אנשים, לא אוהבים לקחת סיכונים בחיים, וברוב הגדול של המקרים - גם ההצלחות של מי שנמצא בגוף העדר - נשענות ובאות בעקבות הצלחות של אנשים אחרים.

במילים אחרות – בלי הישענות על מישהו אחר – יהיה להם קשה מאוד להצליח לבד.

קבוצת האנשים של גוף העדר יפספסו הרבה מאוד מההזדמנויות הטובות שהחיים מציעים להם, ויהנו מהתקדמות מועטה מאוד - הרבה פחות מהיזמים וראשי העדר, רק בגלל העובדה שהם חיכו שהיזמים וראשי העדר – יקחו את הסיכונים במקומם, וכמובן שהדרך תהיה נוחה ובטוחה.

מעבר לכך – ההפסד שלהם יתבטא גם בכך שהשהות שלהם בדרך החדשה - תהיה קצרה יחסית עד לרגע שהם יצטרכו ללכת בדרך חדשה אחרת.

נבין את הכוונה הרוחנית בעזרת דוגמה גשמית: רכישת מכשיר סלולרי חדש שיוצא לשוק.

קבוצת האנשים בגוף העדר ירכשו את המכשיר הסלולרי החדש - שנה או שנתיים אחרי שהוא יצא לשוק הפתוח, ורק לאחר שהיזמים וראשי העדר התנסו בו, ובגלל זה - ישארו להם רק שנה או שנתיים להנות ממנו עד שהם יצטרכו להחליף מכשיר, שלא בדומה ליזמים שכבר נהנים שנה או שנתיים מהמכשיר החדש.

הפחד מלקחת סיכון והרצון ללכת בדרך בטוחה - גורמים גם לאנשים שנמנים עם גוף העדר - ליפול באופן שוטף בשקר של "אני רוצה לחשוב על זה" – למרות שגם להם אין באמת על מה לחשוב. העמידה מאחורי השקר של "אני רוצה לחשוב על זה", נותנת להם תחושת נוחות וביטחון שהם שולטים במצב – למרות שזה שקרי.

גוף העדר הם האנשים שיקבלו רק את השאריות של ראשי העדר, והפירורים שהשאירו אחריהם היזמים המנהיגים.

הנגררים - כ-38% מהאוכלוסיה

אלו אותם האנשים שמתחילים לזוז רק כשהם מרגישים שכבר אין ברירה אחרת והם לא רוצים להרגיש לגמרי מחוץ לעדר – למרות שהם ממש צעד קטן מאוד מלהיות לגמרי בחוץ.

לכל אדם יש שתי אופציות להתעורר ולשנות לעצמו את החיים: או מתוך בחירה, או מתוך טרגדיה קשה. זנב העדר מחכים לטרגדיה.

מצד אחד – הפחד הוא זה שתוקע להם את כל החיים ומשתק אותם מלהתקדם, ומצד שני – הפחד הוא מה שמניע אותם.

כך או כך – הפחד הוא זה שגורם להם תמיד להישאר אחרונים.

הנגררים יפספסו כמעט את כל ההזדמנויות הטובות בחיים, הם בדרך כלל יחכו שמישהו "יבוא להציל אותם" למרות שזה לא יקרה, הם ישארו תקועים עם חיים קשים שמלאים בהתמודדויות, ולעיתים רחוקות מאוד - הם ירגישו הנאה רגעית ואקראית שתחלוף מהר מאוד.

הם קבורים עמוק מאוד במקום הנוח שלהם – למרות שהם חווים בו אין סוף קשיים והתמודדויות, הם לא מצליחים להבין שאזור הנוחות שבו הם קבורים - אלו לא החיים האמיתיים, ופעם בהרבה מאוד זמן - הם זוכים להוציא מעט רק את הראש מאזור הנוחות, טועמים את החיים האמיתיים לזמן מועט מאוד – ומחזירים מהר את הראש פנימה כדי לא לקחת סיכונים מיותרים - וגם זה קורה בטעות ובלי כוונה.

הנגררים – בדומה לאנשים שנמנים עם המגיבים ואנשי העדר, לא רק נופלים בקלות והרבה יותר פעמים בשקר של "אני רוצה לחשוב על זה", אלא הם חיים מאחוריו באופן שוטף וקבוע, השקר הזה ממש מגדיר את אזור הנוחות שלהם, והשקר הזה הוא המחסום העיקרי שתוקע אותם בחיים - למרות שגם להם אין באמת על מה לחשוב.

הנגררים "יהנו" רק מהפירורים שהשאירו אחריהם המגיבים והעדר.

רוב החיים שלהם מורכבים משאריות של הצלחות אקראיות, וזו קבוצה של אנשים שלעולם לא יזכו להנהיג אנשים אחרים.

המנותקים - כ-20% מהאוכלוסיה

אלו האנשים שהחיים שלהם מלאים בסבל וייסורים שהם בעצמם מושכים על עצמם.

לצערי הם כמעט ולא מכירים את המושג "הנאה" בגלל שרק לעיתים נדירות מאוד ובדרך אקראית לחלוטין - הם זוכים להנות ממשהו, וגם כשזה קורה – זה מהול בהרבה מאוד סבל – אז הם לא באמת נהנים.

הם רואים את העולם שחור ושלילי, וכמובן שאין מה לדבר על לקיחת סיכונים כי מבחינתם - כל סיכון הוא מיותר.

המנותקים אולי "יהנו" מהפירורים של הנגררים והעדר – אם בכלל ישאר.

הם נמצאים הרחק מאחורה מבחינת הצלחות והנאות החיים.

לרוב החיים שלהם יהיו מלאים בתלונות וכישלונות שלא באמת מקדמים אותם לשום מקום, אין להם תחושת מילוי וסיפוק, אין הגשמה עצמית, אין תחושת שליחות, אין משמעות מיוחדת לחיים, אין מטרות ואין תכלית ברורה.

מבחינתם הם רק שואפים לשרוד את החיים, וכל מה שקורה להם בחיים – קורה באקראיות מוחלטת וללא כוונה מקדימה.

לצערי הרב – אצטט את בעל הסולם: "כְּשֶׁאֵין הָאָדָם מִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, לָמָּה לוֹ חַיִּים". ודי לחכימא ברמיזא.

"וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת" מכאן נלמד שלא היה דם ביאור עצמו, אלא שהמים הפכו לדם רק כשהגיעו ליבשת, אז ניתן לומר שרק בנגיעה של האדם – המים הפכו לדם, ולכן נראה לי שרק התערבותו של האדם – גורמת לו לכל הצרות בעולם.

"וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" "וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו"

"וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה" "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי"

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָה" זהו מהלך שלם הבא ללמד את האדם אמונה.

מכאן נלמד שכשאדם מקבל הזדמנות בחיים – בהרבה מהמקרים הוא מקבל ביחד איתה גם סימנים ואותות לנוע קדימה בחייו ("השליכהו ארצה...ויהי לנחש..." / "הבא נא ידך בחיקך...והנה ידו מצורעת..."), וגם עזרה ישירה מהקב"ה שבעזרת השם תהיה לו הצלחה - והוא רק צריך לשים לב ולהקשיב, אך עם כל זאת – יהיה בו את הפחד והחשש לנוע קדימה, וברוב הגדול של הפעמים – למרות שיש בו את התחושה שהקב"ה איתו – הוא עדיין יפחד והוא ישתמש בכל התירוצים והסיבות כדי לא לצאת לדרך (למרות שהסיבות יכולות להיות לכאורה נכונות).

ועוד נראה לי, שלמרות שהאדם מקבל את כל הסימנים לצאת לדרך, הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה".

במילים אחרות – אני יודע שתכשל, אני יודע שתיפול ואני יודע שדברים לא ילכו כמו שצריך – אבל זה חלק הכרחי מהתהליך עצמו.

ההתנגדות הזאת והנפילות האלו - הן אלה שבונים את מי שאתם כעם, והם אלו שיעמדו לכם בעתיד.

חשוב לציין שאין לו לאדם לחכות ולמצוא את הסימנים, אלא גם כשהאדם לא מקבל סימנים – אך מזהה בעצמו הזדמנות – כדאי לו מאוד לנצל אותה כמו שצריך, להמשיך לנוע בכל כוחו – לממש את זכות הבחירה שלו בעולם ואת הדבר העיקרי שהקב"ה מצפה מכל אדם ("להתקדם קדימה לפי היכולות שלך").

וזה בעצם הסיכום של כל הפרשה, וזה גם המוסר השכל שאני לוקח ממנה: אזור הנוחות הוא מצרים הפרטית של כל אחד מאיתנו. הוא מרגיש בטוח, הוא מרגיש "נורמלי", אבל כל רגע בתוכו הוא ירידה – עד שער ה-50 שממנו אין חזרה. הקב"ה לא מחכה שתהיה מושלם, הוא לא מחכה שלא יהיה בך פחד, והוא גם אומר לך מראש שתיפול. הוא מחכה רק לדבר אחד: ש"תסור לראות". שתעשה את הצעד הראשון בעצמך, עם הפחד, ואז – "ויקרא אליו אלהים".

אז השאלה שאני משאיר לך לסוף השבוע היא פשוטה: באיזו קבוצה אתה נמצא היום – ובאיזו קבוצה אתה בוחר להיות מחר? כי בין "אני רוצה לחשוב על זה" לבין "הנני" – עובר כל ההבדל בין מי שנשאר במצרים למי שיוצא ממנה. שבת שלום.