למה הקב"ה מסביר את עצמו למשה? פרשת וארא

1. הקב"ה לא חייב לתרץ את מעשיו לפני משה, ובכל זאת הוא מסביר לו לפרטי פרטים. זו לא חובה, זו בחירה של גדולה.
2. סבלנות והכלה נמדדות דווקא מול מי ששואל שאלה קשה או מתלונן.
3. ענווה אמיתית היא להוריד את עצמך מפני אחרים דווקא כשיש לך את הכוח לא לעשות זאת.
4. הקב"ה אינו מתערב באמונה של האדם. הוא נותן הסבר ומניח את הבחירה בידו.
5. מי שמסביר במקום לכפות לא מאבד כוח, הוא מגלה גדולה.

כך מסתיימת פרשת שמות: וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי: וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹא־הִצַּ֖לְתָּ אֶת־עַמֶּֽךָ: וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ:

וכך מתחילה פרשת וארא (פרק ו): וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֽה: וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י יְהוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם: וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר־גָּ֥רוּ בָֽהּ: וְגַ֣ם׀ אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי: לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י יְהוָה֒ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים: וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וִידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם: וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י יְהוָֽה:

שימו לב מה קורה כאן. משה עומד מול הקב"ה ושואל שאלה קשה, כמעט חצופה: "למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני". ומה הקב"ה עושה? הוא כביכול "מתרץ" את המעשים שלו לפני משה. הוא מסביר לו, לפרטי פרטים, למה הוא עושה את מה שהוא עושה: אני נגליתי לאבות, כרתתי ברית, שמעתי את הנאקה, זכרתי את הברית, ולכן אני מוציא, מציל, גואל, לוקח ומביא.

תחשבו על זה רגע. הקב"ה לא חייב לתרץ את עצמו ואת מה שהוא עושה לפני משה. הוא יכול לגרום למשה להאמין, ומצד שני הוא יכול לומר לו מה שאמר לו במקום אחר: "כך עלתה במחשבה", ככה זה וזהו. מי שבידו כל הכוח לא צריך להסביר לאף אחד כלום. ובכל זאת הוא כן מסביר, וכן מפרט, וכן נותן למשה להבין.

מכאן יש ללמוד כמה דברים. קודם כל, על מידת הסבלנות: כמה אנחנו צריכים להיות סבלניים ומכילים כלפי מי ששואל, כלפי מי שלא מבין, כלפי מי שמתלונן. דבר שני, על ענווה: אדם צריך להוריד את עצמו מפני אחרים גם כשיש לו כוח. דווקא כשיש לך את הכוח לומר "ככה זה וזהו", הגדולה היא לעצור ולהסביר. ודבר שלישי, ואולי החשוב ביותר: הקב"ה אינו מתערב באמונה של האדם, אלא מניח אותה בידו. הוא לא כופה על משה להאמין. הוא נותן לו הסבר, ומשאיר למשה את הבחירה מה לעשות איתו.

וזה המוסר השכל בשבילנו. אם הקב"ה בעצמו, שיכול הכל, בוחר להסביר במקום לכפות, מה אנחנו נגיד? בבית, עם הילדים, עם בן או בת הזוג, עם העובדים, עם מי שתלוי בנו: יש לנו כוח, ויש לנו את הפיתוי להגיד "ככה זה וזהו". אבל הדרך של הקב"ה היא סבלנות, הסבר, וכבוד לבחירה של האחר. מי שמסביר במקום לכפות לא מאבד כוח, הוא מגלה גדולה. ככה הקב"ה נהג עם משה, וככה ראוי שננהג אנחנו.