פרשת ראה: ברכה או קללה? אתה זה שבוחר איך לראות

1. הדבר היחיד שבאמת שלך בעולם הזה הוא זכות הבחירה, וזה מה שמבדיל אותך מכל בעלי החיים.
2. הקב"ה לא מוריד ברכה או קללה, הוא מוריד מציאות ניטרלית. איך תראה אותה זו הבחירה שלך.
3. לפי הרמב"ם, הגשם והיבול אינם שכר על המצוות אלא כלים שניתנו לך כדי לעבוד את ה' ביתר קלות.
4. לפני המצוות והמעשים הטובים צריכה להגיע שכבה של אמונה: ה' ניהל, מנהל וינהל את חיי, והכול לטובתי.
5. "ראה" היא קריאה לפעולה: לעבור מ"דברים קורים לי" ל"דברים קורים בשבילי".

על מה יש לנו שליטה בחיים? מה באמת יש לנו, ומה באמת שלנו בעולם הזה? התשובה, שוב, היא שום דבר, חוץ מדבר אחד. הדבר הזה הוא מה שמבדיל אותנו משאר בעלי החיים, וזו זכות הבחירה.

הבחירה לדחוף קדימה או לשבת לנוח. הבחירה לרוץ קדימה או ללחוץ על הנודניק בשעון המעורר. הבחירה לרוץ קדימה או לדחות את הדברים למחר.

אחת השאלות הגדולות של הדור הזה היא "מי אני?". אני נתקל בהרבה אנשים שלא יודעים מי הם, לא יודעים מה הם אוהבים לעשות בחיים ובמה הם רוצים לעבוד. הזהות שלהם לא ברורה בעיניהם, וכתוצאה מזה הערך העצמי שלהם ברצפה.

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה." כמה שאלות עלו לי בעניין הפסוק הזה. מדוע הפסוק מתחיל בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים? מדוע על הברכה נאמר לשון "ראה" ולא לשון "שמע"? הרי ברכה מפי הקב"ה קודם כל שומעים, ואולי רק אחר כך רואים.

בנוסף, שמעתי מרבי פנחס אבוחצירא בשם אביו, הבבא אלעזר זצוק"ל, על הכתובים "למען ירבו ימיכם", "ונתתי גשמיכם בעתם", "ונתנה הארץ יבולה", "ונתתי עשב בשדך לבהמתך". כל אלו ברכות על המצוות שאדם מקיים. אך שואל על כך הרמב"ם: השכר האמיתי על המצוות הוא לא בעולם הזה אלא בעולם הבא, אז איך ייתכן שכתוב בתורה "ונתתי עשב בשדך", "ונתתי גשמיכם בעתם" וכו'? והרמב"ם עונה שבעולם הזה אין שכר על המצוות. השכר על המצוות הוא בעולם הבא, ומה שכתוב "ונתתי עשב בשדך", "ונתתי גשמיכם בעתם" וכו' - אלו כלים ואמצעים שהקב"ה נותן לנו בעולם הזה, שבעזרתם נוכל לעבוד את הקב"ה ביותר קלות.

נחזור לנקודה שממנה התחלנו: כולנו קיבלנו רק את זכות הבחירה, ובעזרתה אנסה לבאר את הפסוק מנקודת המבט שלי.

לעניות דעתי, הפסוק מתחיל בלשון יחיד "ראה" ומסיים בלשון רבים "לפניכם", מכיוון שהקב"ה לא מוריד מהשמיים לא ברכה ולא קללה. הקב"ה הוא מחויב המציאות, ולכן מה שהוא מוריד לנו זה את המציאות עצמה, שהיא ניטרלית לחלוטין. הוא מוריד מצב מסוים, את הסיטואציה, והוא אומר לכל אחד ואחת מאיתנו: "ראה, אני זה שמוריד לכם את המציאות, אני מניח אותה לפניכם, ואתם אלו שתבחרו איך להתייחס אליה."

איך נבחר? תלוי מי הוא האדם עצמו. אם הוא מלא במצוות ובמעשים טובים, יהיה לו הרבה יותר קל לקבל ולראות את הסיטואציה כברכה. אבל זה לא משנה את העובדה שהבחירה נמצאת בידיים שלו! אנחנו בוחרים איך לראות את הסיטואציה. נכון שיהיה לנו הרבה יותר קל לקבל אותה כברכה אם נהיה מלאים במצוות, אך כך או כך, אנחנו אלו שנבחר איך לראות אותה, כי זכות הבחירה בידינו. בנוסף לזה, אני סובר שלפני המצוות ולפני המעשים הטובים צריכה להגיע עוד שכבה, שלדעתי הרבה יותר חשובה: אמונה.

"ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד." הקב"ה ניהל לי את כל החיים עד עכשיו. הקב"ה מנהל לי את החיים עכשיו. והקב"ה ינהל לי את החיים מעכשיו, וכל מה שהוא עושה זה לטובתי.

אם אדם חי בצורה כזאת, והוא מבין שהשליטה על איך לקבל את מה שקורה נתונה בידיים שלו, והוא זה שיפרש את הסיטואציה, החיים שלו יהיו הרבה יותר קלים.

זה פשוט לשנות את זווית הראייה מ"דברים קורים לנו" ל"דברים קורים בשבילנו". שימו לב, חברים: "ראה" זו קריאה לביצוע של פעולה. אתה תבחר איך לראות. אומר הקב"ה: "אני שם לפניכם את הסיטואציה הניטרלית, ברכה או קללה. אבל איך אתם תקבלו אותה? זה בידיים שלכם, ואתם אלו שתבחרו לראות במציאות הזאת או את הברכה או את הקללה."

אין לנו שליטה על מה שיקרה לנו, אבל כן יש לנו שליטה על איך שנתייחס לזה. וזה בדיוק מה שמחזיר לאדם את הזהות ואת הערך העצמי שלו: הידיעה שהוא לא קורבן של הסיטואציה, אלא זה שבוחר מה לראות בה. בפעם הבאה שהמציאות מונחת לפניך, תזכור את המילה הראשונה של הפרשה. ראה. ותבחר ברכה.