הכוונה שבבריאה: למה על איכות עונים מיד ועל כמות לא

1. העולם כולו נברא בדיבור, ולכן המילים שלך הן הכוח הכי חזק שיש לך. מה שאתה אומר על עצמך ועל אחרים הופך למציאות.
2. אמא שאומרת לבת שהיא חסרת ביטחון יוצרת את זה: הילדה מתחילה לחפש ראיות לדברי אמא, ומוצאת אותן.
3. אם אתה כבר משקיע את הזמן בתפילה ובברכה, אל תבזבז אותו. תפילה בלי כוונה היא גוף בלי נשמה.
4. אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים. הראשונים למדו פחות, אבל באיכות של מסירות נפש, ולכן נענו מיד.
5. אנחנו נבחנים על הבחירה ועל הכוונה, ואת המעשה הקדוש ברוך הוא גומר. קח כל דבר כאילו הוא הפרויקט היחיד שלך בחיים.

קודם כל אני אומר מראש: השיעור הזה מדבר קודם כל אליי, ואני מקווה שבעזרת השם כולנו נתחזק ממנו בכל יום מחדש. ומי שמשקיע בעצמו וקורא את הדברים, שיקרא בעיון מילה במילה, כדי שלא ישתנה חס ושלום המובן של אמירה מסוימת ותצא מזה הבנה מוטעית במקום תועלת.

העולם כולו נברא בדיבור, במילים. כוח הדיבור והמילים הוא הכוח הכי חזק שקיים בעולם. אמר הקדוש ברוך הוא: "יהי אור ויהי אור", "יהי רקיע", "ויאמר אלוקים יקוו המים", ויאמר ויאמר ויאמר. "הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד". ושלמה אמר בחוכמתו: "חיים ומוות ביד הלשון". עד היכן כוחה של מילה? עד היכן כוחה של הכוונה שבמילה? יש הרבה הוכחות בתורה לכך שהדיבור והמילים הם ששולטים והם שמחיים את העולם כולו בכל רגע ורגע.

אנחנו יודעים בוודאות, ולא ניכנס עכשיו לאיך אנחנו יודעים, שהעולם הוא עולם רוחני וכל החומר הוא אשליה. מה שמגביל את עולם הרוח זה החומר, והחומר נוצר על ידי דיבור. מכאן, שמה שמגביל את העולם כולו הוא אך ורק הדיבור.

אגב, כשהקדוש ברוך הוא הוריד את התורה לעולם, במידה מסוימת הוא הגביל גם את עצמו. כמובן שהוא בעל היכולת ובעל הכוחות כולם, עילת העילות וסיבת כל הסיבות. אבל נגיד שיש צדיק יסוד עולם שעשה טעות שהעונש עליה הוא כרת. אין לקדוש ברוך הוא ברירה. למרות שאני מאמין שהוא היה מעדיף שלא להעניש את אותו צדיק, הוא חייב להעניש אותו על טעותו ולנקות אותו מחטאו, בהנחה שלא עשה תשובה, מכיוון שהתורה כבר ניתנה. החוזה כבר חתום.

נחזור לכוח המילים. ישנן ארבע דרגות בעולם: דומם, צומח, חי ומדבר. למה קוראים לאדם "מדבר"? אם ניקח לאדם את כוח הדיבור והוא חס ושלום אילם, האם הוא חדל מלהיות אדם? לא. הוא עדיין בוחר לעשות את מה שהוא רוצה, עדיין חושב, עדיין פועל, עדיין יוצר, ועדיין הוא נחשב לאדם רגיל לכל דבר. לפי דעתו של הרב יצחק פנגר, היו צריכים לקרוא לאדם "בוחר": דומם, צומח, חי ובוחר, מכיוון שאם אתה נוטל מהאדם את כוח הבחירה שלו, כאן הוא מפסיק להיות אדם.

אז מדוע מכנים את האדם "מדבר"? כאן יש סוד עצום: הכוח של הדיבור הוא זה שיכריע מה יהיה הדבר. מה הכוונה? נניח שיש אמא שאמרה לבת שלה שהיא חסרת ביטחון. בזה שהאמא אמרה את זה, הדיבור שלה יוצר את המציאות הזאת אצל הילדה, והסיכוי שהילדה תגדל עם חוסר ביטחון הוא עצום. למה? כי כמו שאמרנו, הדיבור שלי הוא כמו הדיבור של האלוקים: "בדבר ה' שמיים נעשו". הוא דיבר, ונהיה.

ועכשיו, מדוע הבת תהיה חסרת ביטחון? רק בגלל שהאמא אמרה? לא. יש כאן עוד סוד פסיכולוגי מוסתר. ברגע שהאמא אמרה לילדה שהיא חסרת ביטחון, הילדה, במודע או בתת מודע, תתחיל לחפש ראיות כדי לחזק את מה שאמא אמרה. היא תמצא אותן, ומכאן היא כבר תהיה חסרת ביטחון. למילים יש הרבה מאוד כוח, ואנחנו לא יודעים עד כמה.

אומר הזוהר הקדוש במאמר "איסור הדיבור בבית הכנסת", שמי שמדבר בבית הכנסת בדברי חול, אוי לו שמראה שיש פירוד בעולמות העליונים, אוי לו שגורע את האמונה שהיא היחוד השלם, אוי לו שאין לו חלק באלוהי ישראל. שהרי הוא מראה שאין לו אלו"ה, כיוון שאינו בוש ממנו מלהפסיק בשבחיו. ואפילו אם יש לו אמונה, אבל הוא חושב בדעתו שהקדוש ברוך הוא לא נמצא שם בבית הכנסת. ואפילו שהוא חושב שהוא שם, אבל אינו ירא ממנו, ורואים את זה ממעשיו, ונוהג ביזיון בתיקון של מעלה שנתקן בשעה שישראל מתפללים. כי על ידי שמפסיק באמצע התפילה בשיחה בטלה, הוא מראה בזה שאין השבחים והתפילות מתקנים למעלה כלום.

והזוהר מוסיף, וזה מה שמפחיד אותי: על כן צריכים בברכת ישתבח, שאז השכינה נכללת עם הי"ג מידות, לשים לב ורצון, דהיינו כוונה שלמה, ולא לדבר כלל ולא להפסיק בשיחה ביניהם. ואם הפסיק ביניהם, אז מתחת כנפי הכרובים, שהם שני מלאכים, מט"ט וסנד"ל (מט"ט הוא שש הקצוות של עולם היצירה וסנד"ל שש הקצוות של עולם העשייה, ולא ניכנס לזה עכשיו), יוצאת שלהבת אחת, שהוא מלאך אחד בעל דין, וקורא ומכריז בכוח ואומר: "פלוני שהפסיק גאותו של הקדוש ברוך הוא, יכלה ויפסקו חייו, שלא יראה גאותו של המלך הקדוש לעתיד לבוא". כמו שנאמר אצל רשע, "בל יראה גאות ה'", שהם כתרו של הקדוש ברוך הוא שמתגאה ומתפאר על ידי השבחים שבני ישראל משבחים אותו, והמפסיק ביניהם פוגם בכתר הזה. והטעם שהשלהבת יוצאת מתחת כנפי הכרובים: כי בהיות המלכות נכללת משלושה עשר מיני בשמים, בוודאי שגם המלאכים שתחתיה נהנים מהם, ובראותם שיש מי שמפסיק את העידון הזה, מקללים אותו ואומרים "בל יראה גאות ה'".

ועוד לפני עניין הדיבור בזמן התפילה, חכמים כבר צווחו עד כמה חמור הדיבור בבית הכנסת שלא בזמן התפילה. קל וחומר בזמן התפילה.

עכשיו, בדעתי הדלה, מאז ומתמיד לא הצלחתי להבין דבר אחד: מדוע אדם שמשקיע זמן בדבר מסוים לא עושה אותו כמו שצריך? כבר השקעת את הזמן, אתה כבר עושה, למה לא כמו שצריך? יש הרבה דוגמאות, למשל ברכה על פרי או על מאכל. אתה גם ככה מברך, גם ככה אתה "מבזבז" על זה כמה שניות או דקות. למה לא לעשות את זה כמו שצריך, עם כוונה כמו שצריך?

הרי בלי שאגיד, כולנו יודעים שהעולם נברא במילים, ולא צריך להיות גאון הדור כדי להבין שהכוח הכי חזק בעולם הוא המילים. הקדוש ברוך הוא דיבר כדי ליצור את העולם. ונגיד חס ושלום שהוא היה משמיט מילה אחת מאחד המאמרות, או בולע אות אחת מאחת המילים שבעזרתן נברא העולם. איך העולם היה נראה? אין ספק שלא כמו עכשיו, מושלם בצורה שלא ניתנת לשיעור.

ניכנס עוד שלב אחד פנימה: תפילה ללא כוונה היא כגוף ללא נשמה. גם ככה אתה "שורף" את הזמן כשאתה אומר ברכת המזון, למה לא להתכוון? למה להתעסק בכל מה שמסביב חוץ מהברכה שאתה מברך? למה לא להגות מילה במילה כמו שהיא כתובה, ובמקום "ברוך אתה השם" יוצא לך "בוכאטה השם"?

למה לקרוא קריאת שמע כאילו רודפים אחריך, ולהרוס את כל המשמעות של המילים על ידי החיבור שלהן? כמו "בכל לבבך": ברגע שאדם אומר את זה מהר, הוא מעלים "ל" אחת וכל המשמעות נופלת. במקום "בכל לבבך" יוצא "בכלבבך", ו"ל" אחת נשמטת. והשאלה הזאת מגיעה דווקא היום, כשהסידורים שלנו מודפסים עם כל כך הרבה סימנים וניקוד שעוזרים לנו להימנע מחיבור המילים ומשינוי המשמעות שלהן. למה לזלזל בתפילה? למה לזלזל בבית הכנסת? למה לזלזל בבורא עולם? עד היכן כפיות הטובה?

"אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים".

יש כל כך הרבה דוגמאות של חיבור מילים ואיבוד אותיות ומשמעות בכל קריאת שמע ובכל התפילות כולן. לא חבל לפספס את כל הכוונה ואת כל המשמעות? ואני בכלל לא רוצה להתחיל לדבר על אלו שנבחרו לשליחי ציבור לשבח את הקדוש ברוך הוא באמירת קדיש, והם אומרים אותו במהירות כל כך מבזה ומבישה, ובמקום לתקן הם עושים את ההפך: מפזרים את התפילות של עצמם ושל כל הציבור על רצפת בית הכנסת. אין חיוב להיות שליח ציבור, ואין חיוב לומר קדיש אם לא אומרים אותו כמו שצריך. זה מועיל מאוד, אבל אין חיוב. ובדיעבד, אם אומרים אותו בביזיון כזה, עדיף שלא תגידו.

כל כך קל להבין את הדברים האלו מזה שחכמים אמרו לנו: "אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך כובד ראש". במילים אחרות, אם אתה לא מתכוון, אל תגיד. אין עומדין. אם אתה מראש מתכוון להתפלל בצורה שמבזה את הקדוש ברוך הוא ואת התפילה, עדיף לך שלא תתפלל. כמובן שכולנו בני אדם ולכולנו יש ענייני דיומא שמסיחים את דעתנו מהתפילה, למרות שאם נשב לקרוא עיתון זה לא יקרה. אבל יש הבדל תהומי בין הסחת דעת לבין מצוות אנשים מלומדה.

תחשבו לעצמכם שנייה: אם חס ושלום הקדוש ברוך הוא היה מחבר מילים ואותיות כשהוא ברא את העולם או את האדם, איך העולם היה נראה? איך אנחנו היינו נראים? אין גבול לדמיון המגוחך.

אני אומר: אנחנו גם ככה "מבזבזים" את הזמן על התפילה, לפחות נעשה אותה כמו שצריך. ואני לא צריך להגיד לכם מה כוחה של תפילה. אבל כוחה של כוונה, אשמח להודיע, וזו הנקודה העיקרית של השיעור ששמעתי מפי רבי הגאון: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ". אילו היה יודע ראובן שהכתוב מכתיב עליו "וישמע ראובן ויצילהו מידם", על הכתפיים היה מרים אותו ומוליך אותו אצל אביו. כך מובא בילקוט רות סימן תכד.

לו ידע ראובן את הנצחיות המונחת במעשה, שהרי זה נכתב בתורה, וכל מה שנכתב בתורה הוא נצחי. וכן אילו היה יודע בועז שהכתוב מכתיבו "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי", שהושיט לה לחם קלוי, עגלים מפוטמים היה מאכילה. נתינת פת לחם לעני נכתבה בתורה, זו נצחיות. ולו ידע בועז את הנצחיות המונחת במעשה הזה, ודאי שהיה מעניק לה עגלים מפוטמים ועוד יותר מזה. כל התורה מעידה ומורה על היסוד הזה: על האיכות הרבה שיש במעשה אחד.

את היסוד הזה אנחנו רואים בגמרא בברכות דף כ': "אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא". למה לראשונים היו נעשים ניסים ולנו לא? האם זה משום שהם למדו רק סדר נזיקין ואנחנו שונים שישה סדרי משנה? והרי רב יהודה, שבדורו שנו רק סדר נזיקין, היה שולף רק את הסנדל שלו, וכבר היה יורד גשם מן השמיים עוד לפני שהתפלל על הגשמים. רק בדעתו היה על זה. רק הכוונה הייתה שם. ועל ה"עינוי" של חליצת סנדל אחד מסנדליו, כבר הוא נענה.

ואמרו בגמרא בתענית דף כד', שכשבא לשלוף את הסנדל השני, הגיע אליהו הנביא ואמר לו: "אמר לי הקדוש ברוך הוא: אם אתה שולף את הסנדל השני, אני מחריב את העולם". וכל זה מהצער של רב יהודה על שליפת סנדליו. עד כדי כך הגיעה גדולתו של רב יהודה. ואילו אנחנו מצערים את עצמנו וצווחים צווחות לשמיים, ואין מי שמשגיח בנו. כך אומר רב פפא לאביי.

איפה לוקחים את המידה בין הדורות הראשונים לדורות האחרונים? חילוק גדול כזה, שהראשונים, וזה הפרש של דור אחד, היו נענים תכף, ואילו האחרונים לא נענו אפילו עם כל המעשים, ומרחק הדורות הוא רק דור אחד בלבד. מה ההבדל? השיב לו אביי לרב פפא: הראשונים היו מוסרים את נפשם על קידוש השם, ואילו אנו לא מוסרים את נפשנו על קדושת השם. ואיך זה מובן? מה, באמת הדור של רב פפא ואביי לא מסרו את נפשם על קידוש השם? אלא ביאור הדברים הוא כך. אביי אמר לו: שאלתך היא תשובתך.

אין דבר אם הלימוד שלהם היה קטן בכמות, אבל ענקי היה באיכות. זה שהם למדו רק סדר נזיקין, זה קטן בכמות. אבל האיכות, איך הם למדו! איך הם מסרו את נפשם על התורה! הדורות הראשונים מסרו את נפשם. הכוונה היא שבמעשים שלהם הייתה מונחת איכות של מסירות נפש. בכל מעשה שלהם הייתה מסירות נפש עד תכלית, לעשות ולקיים את הדברים כהווייתם וכרצון הבורא. את כל איכות נפשם הם נתנו, ומעשה של איכות בוקע ועולה למעלה עד שחקים, אפילו אם הוא קטן בכמות.

"אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים". זה הסוד. אם כל הלב מכוון לשמיים בכל מעשה ומעשה, לא משנה אם אתה עושה הרבה או מעט. העיקר שיהיה מכוון לשמיים. על כן, מעשה כלשהו של רב יהודה, שולף רק אחד מנעליו, אבל עם רוב האיכות והנצחיות, מביא תועלת ומיד יורד גשם. ואילו כל מה שאנחנו למדנו, והוא גדול בכמות, שישה סדרי משנה בשלוש עשרה ישיבות, וגם אם נצער את נפשנו ונצווח צווחות, אנחנו לא מסרנו את נפשנו במעשים ולא מונחת אצלנו כל כך איכות כמו אצלם. ומעשה בלי איכות, ודאי שלא משגיחים בו.

ואת העניין הזה מצאנו בגמרא במסכת יומא דף ט': מקדש ראשון, מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ובית המקדש השני, שבתקופתו היו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש העבירות של ייהרג ואל יעבור: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

ואנחנו לא יודעים כלל מה זה שנאת חינם. אנחנו סוברים בוודאות שאין לנו שנאת חינם, וביותר, שהרי שם הייתה תורה וגמילות חסדים, עניינים שהם מקור לאהבת הבריות, כי מתורה ומגמילות חסדים לא יוצאת שנאת חינם אלא אהבת הבריות. ועם זאת נאמר שהייתה שם שנאת חינם. ושנאת חינם כזאת, דקה מן הדקה, עליה אנחנו אומרים שהיא הביאה את החורבן, ושנאת החינם הקטנה והדקה הזאת שקולה כנגד שלושה דברים שעליהם אנחנו מצווים להיהרג ולא לעבור. זה הסוד של גדלות האיכות. אומנם שנאת חינם היא באמת מעשה קטן, אבל האיכות שבה היא כנגד שלושת הדברים ועוד יותר. את שנאת החינם אנחנו כנראה עושים באיכות גדולה מאוד, הרבה יותר מאהבת החינם שלנו, וזהו המשקל.

וכמו ששאלו: ראשונים גדולים או אחרונים גדולים? מי יותר גדולים? ואמרו: ביראה תוכיח, שחז"ל הראשונים ולא חז"ל האחרונים. בית המקדש חזר לראשונים ונבנה שנית, ולא חזר עד עכשיו לאחרונים. ואמרו עוד: ראשונים שנתגלה עוונם, נתגלה קיצם. אחרונים שלא נתגלה עוונם, לא נתגלה קיצם. ועוד אמרו: טובה ציפורנן של ראשונים מכרסם של אחרונים. וכל זה הוא מסוד הגדלות של האיכות כנגד הכמות.

זאת אומרת, מסתכלים ובוחנים: כשאדם עושה מצווה, מה האיכות שלה. כשאדם עושה עבירה, מה האיכות שלה. אדם שעושה עבירה ויש לו צער על זה שהוא עושה אותה, זה ממש לא כמו אדם שמתלהב מהעבירה או שמח בה. אלו לגמרי מדורים שונים בגיהינום. אם אדם עשה עבירה באי רצון, זה לא כמו אדם שמשתוקק ומצפה לעשות אותה, ועושה אותה, כמו שאומרים, בשיא ההתלהבות. זה מרחק גדול מאוד אחד מהשני. ואותו דבר במצוות: אדם שעושה מצווה בקרירות, לעומת אדם שעושה מצווה באיכות, בהתלהבות, שמוסר את כל כולו ברצון לתוך עשיית המצווה. זה ההבדל בין הראשונים לאחרונים. יכול להיות שההפרש במעשים יהיה קטן, אבל האיכות מנצחת.

אז צריכים לעבוד על כל דבר ודבר שיהיה באיכות שלמה, ושיתכוון האדם בכל כוונתו, כמו שלמדנו שרבינו בחיי אומר: אין לנו אלא את הבחירה והכוונה, ואת המעשה הקדוש ברוך הוא גומר. אנחנו מקבלים שכר על הבחירה ועל הכוונה. קבלת השכר היא על זה שאנחנו מתכוונים לעשות את מה שבחרנו לעשות על הצד הטוב ביותר. וכשנעשה את המעשה, אם נצליח בסופו, אם יתגשם או לא, זה תלוי רק בשם יתברך. אנחנו נבחנים בבחירה ובכוונה.

שהכוונה תהיה באיכות, זה אומר שכשאתה לוקח על עצמך דבר, תדאג לעשות אותו בשלמות, באיכות, עם כל ההוויה שלך. "כל עצמותי תאמרנה ה'", שכל כולו של האדם יהיה בתוך עשיית המצווה. "עשה דברים לשם פועלם", זאת אומרת: השם ציווה, ואני עושה את זה. עשה דברים לשמם, ולא כדי לצאת ידי חובה או לפרוק מעליך את ההתחייבות והחוב, אלא ממש לקחת את זה כמו פרויקט, כאילו הוא הפרויקט היחיד שיש לך בחיים. וצריך לשים את הכול בזהירות, כי אין אדם יכול לעסוק בשני דברים במקביל, מחשבה אחת בכל פעם. וגם ככה זה מה שאתה עושה ברגע זה, אז תשקיע בו. ואם היו מעורבים בזה כמה אלפי דולרים כתגמול, כולנו היינו עושים את זה בכוונה שלמה וברצון עז.

אם אדם יעשה ככה, הוא יגדיל את האיכות שלו, וממילא מעלתו תגדל. ואם הוא יתרגל בזה, כל מעשיו יהפכו להיות בעלי איכות, כל דבר שיעשה יהיה בשיקול דעת, וממילא מעשיו ייחשבו בשמיים. ואז, אם הוא יבקש מהשם, מיד הוא ייענה. כי על איכות עונים מיד. על כמות לא מתלהבים כל כך בשמיים, לא מתפעלים מזה.

כמו שאמרנו: "לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ, לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה. רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו, אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ". מה הפירוש? הקדוש ברוך הוא לא חפץ במעשים. "לא בגבורת הסוס יחפץ". סוס? הקדוש ברוך הוא רוצה סוס? אפילו אם יהיה אדם שישן את שנתו כמו סוס. סוס ער עשרים ושתיים שעות מתוך עשרים וארבע. אדם כזה, זו גבורת הסוס. זו גבורה גדולה מאוד, שבן אדם יכול להתיש את גופו וללמוד בצורה כזאת. אך אומר השל"ה הקדוש שלא בזה חפץ הקדוש ברוך הוא, לא בגבורת הסוס. ואם אני לא טועה, החפץ חיים חי בצורה הזאת: ער חמש וחצי שעות, ישן חצי שעה, וכן הלאה. אז מה הוא כן רוצה? את יראיו. אם זה עם יראת שמיים גדולה, זה מה שהוא רוצה.

יראת שמיים, זה מה שמעניין. לא שכמה שאדם יושב יותר זו מעלה יותר גדולה, או שהוא רוצה לעשות רושם על אנשים, או שהורגלת לקרוא את הדף היומי, או שחינכו אותך ככה ואתה עושה את זה בגלל שככה צריך לעשות וזה הנכון. ואני בכלל לא נכנס לדבר על לימוד על תקן של חמור נושא ספרים, שנאמר: "רחם עלינו ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות". משמע שבכל בוקר אנחנו מבקשים להשכיל וכו', וחותמים בפעולה של עשייה. משמע שאם למד ואינו עושה, הוא כחמור נושא ספרים. יש עשייה עם יראת שמיים? גם אם אתה לומד פחות, אבל עשייה עם יראת שמיים! "לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה, רוצה ה' את יראיו את המייחלים לחסדו".

אז זה מוסר ההשכל של כל השיעור: הקדוש ברוך הוא לא סופר כמה עשית, הוא בוחן איך עשית. מעשה קטן עם כל הלב בוקע רקיעים, ומעשה גדול בלי לב נשאר על הרצפה. אם אתה כבר מברך, כבר מתפלל, כבר לומד, כבר נותן, תעשה את זה עם כל ההוויה שלך, מילה במילה, כאילו זה הפרויקט היחיד בחייך. יהי רצון שנחכים לקחת את הכוונה שבשנאת החינם שיש בכל אחד מאיתנו, ולהפוך אותה לתועלת, לתפילה אמיתית, כנה ומדוקדקת, לבניית בית המקדש במהרה בימינו, אמן.