למה אומרים "משביע לכל חי רצון" ולא "אוכל"? הרצון להשפיע

1. מהות האדם היא הרצון שלו. אדם שבע רצון לא חסר לו כלום, ולכן הוא מאושר. העצבות באה מתחושת חוסר תמידית.
2. אהבה פירושה שלום והשתוות. כשאין השתוות יש מלחמה: בין בני זוג, בין חברים, ובין הגוף לנשמה שלך.
3. הדרגה הגבוהה של האהבה היא אהבה שאינה תלויה בדבר: נתינה אין סופית בלי כוונה לקבל חזרה.
4. התורה והמצוות ניתנו כדי להפוך את הרצון שלך מלקבל לרצון להשפיע. זו תכלית הבריאה, ובזה ה' עוזר לך בכל כוחו.
5. יוסף נזרק לבור כדי להגיע לשלטון ולהחיות את משפחתו. גם כשהמצב נראה רע, ה' מוביל אותך למקום טוב בהרבה ממה שאתה מתאר לעצמך.

אם תבחנו היטב, תגלו שמהותו של אדם היא רצונו. ככל שרצונו של האדם שואף לרצונו של בורא עולם, כך מתקיימת תכליתו של הבורא בבריאתו. לכן אנו נוהגים לומר לפני הברכה על הלחם: "משביע לכל חי רצון".

שימו לב: לא נאמר "משביע לכל חי אוכל", למרות שאנו אומרים זאת דווקא לפני הברכה על הלחם, ולמרות שמדובר פה על שובע, ושובע בדרך כלל מקושר אצלנו אוטומטית לאוכל. מדובר פה על רצונו של האדם. ברגע שאדם הוא שבע רצון, הוא לא חפץ יותר בשום דבר, ומשמע שלא חסר לו כלום, ועל כן הוא אדם מאושר.

אגב, זה עובד גם לצד השני. העצבות באה על האדם מכיוון שהוא חי בהרגשה תמידית של חוסר. אם לאדם יש רצונות, משמע שמבחינתו חסר לו משהו בחיים, ואם חסר לו משהו בחיים, אין לו מנוחה עד שלא ישיג את מבוקשו ורצונו ישבע. יתרה מכך, אם יש לאדם הרבה רצונות, זה אומר שמבחינתו חסרים לו הרבה דברים. הסיבה שאדם עובד כל כך קשה במהלך חייו היא למלא את החוסרים הללו, כלומר אין לו מנוחה לעולם. זו אחת הסיבות לכך שכתוב "משביע לכל חי רצון": שביעות רצונו של אדם היא מנוחת נפשו.

ועכשיו לשאלה שקשורה לזה יותר ממה שנדמה. הורים אומרים לילדיהם שהם אוהבים אותם, ילדים אומרים להורים, חברים לחברים, ואפילו אנשים אומרים את זה לאוכל וגם לחיות. אבל מה זו אהבה באמת? מה הפירוש של המילה הזאת? אם תעשו סקר בעולם מהי אהבה, תקבלו אין סוף תיאורים ותשובות שמסתובבות סביב התשובה האמיתית.

בקיצור, פירוש המילה "אהבה" הוא "שלום". שלום בין אנשים, שלום בין דברים. ומעט פנימה יותר, פירוש המילה "אהבה" הוא השתוות. כששני אנשים שווים זה לזה ברצונם, הם מפרשים את זה כאוהבים אחד את השני.

לא מזמן שמעתי במדרש על פרשת "וזאת הברכה", שהקב"ה מדבר עם נשמתו של משה כדי שתעלה למעלה, והיא לא רצתה. כל העניין היה תמוה בעיניי, כי כל הזמן דאגו ללמד אותי שהנשמה סובלת בעולם הזה, שהיא לא רוצה להיות כאן בתוך גוף עכור וירוד, ושכל העולם הזה הוא סבל בשבילה. אז איך יכול להיות שהנשמה של משה לא רוצה לעלות, במיוחד לאחר שהקב"ה בכבודו ובעצמו דיבר איתה?

הסיבה לכך היא שהייתה השתוות ברמה כל כך גבוהה בין נשמתו של משה לבין גופו, עד שנשמתו לא הייתה מעוניינת לעזוב ולחזור לצור מחצבתה, עד שהקב"ה נטל אותה. זו אחת הסיבות שמשה נקרא "איש האלוהים": הייתה השתוות גמורה בין גופו לבין נשמתו.

אצלנו אין השתוות בין הגוף לנשמה, ולכן תמיד יש ביניהם מלחמות. הגוף מושך לתאוות החומר, והנשמה מושכת לרוחניות. הגוף רוצה להמשיך לישון, והנשמה מעירה אותך לקום לבית הכנסת. אתם בטח מכירים את זה שלפעמים אתם בשיא הלימוד מול הספר, הבטן מקרקרת כבר שעה, אבל משהו מושך אתכם להישאר ולקרוא עוד משפט, עוד פסוק, עוד פירוש אחד, שבסוף מסתכמים לכמה עמודים. בקיצור, הנשמה מושכת שתמשיך ללמוד, והגוף הרעב מושך למטבח. אין השתוות ביניהם, וכשאין השתוות, יש מלחמה.

זה יכול להתבטא במלחמה בין מדינות שלא מסכימות על דברים מסוימים. זה יכול להיות מלחמה בין בני זוג שלא משתווים ובעקבות זה לא מסכימים על דברים מסוימים. זה יכול להיות בין חברים או מכרים, וכמו שאמרנו קודם, גם בין אדם לעצמו. אין שלום, פירושו שאין השתוות, פירושו שאין אהבה.

כל מה שהקב"ה מחפש בעולמו הוא איחוד. שישראל יהיו עם אחד ולב אחד, שתהיה השתוות בין אנשי העם. כל חתימות התפילות, שחרית, מנחה וערבית, וגם חתימת ברכת המזון, ואם תחשבו עוד טיפה תמצאו עוד הרבה כאלה, מדברות על שלום ואיחוד: "עושה שלום במרומיו", "ה' יברך את עמו בשלום", "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", "אדברה נא שלום בך", ויש עוד המון. זה מה שהקב"ה מחפש בעולמו: אהבה, השתוות ושלום.

לפי ההקדמה של בעל הסולם לחוכמת הקבלה, לאהבה יש שתי דרגות, שבעצם הן ארבע דרגות שהן שתיים. אסביר בקיצור: דרגה אחת שמתחלקת לשתיים היא אהבה שתלויה בדבר, ודרגה אחת שמתחלקת לעוד שתיים היא אהבה שאינה תלויה בדבר.

המידה הראשונה של אהבה שתלויה בדבר היא כזו: לפני שחברים הכירו אחד את השני, הם גרמו אחד לשני רעות רבות וצרות גדולות, ולאחר שהכירו אחד את השני ועשו טובות אחד לשני, הם מדחיקים את הנזקים והרעות בגלל הטובות שעשו, ועל כל הנזקים תכסה האהבה. כאן ברור שהאהבה תלויה בדבר.

המידה השנייה של האהבה שתלויה בדבר היא כזו: מהרגע הראשון שאותם החברים הכירו אחד את השני, הם רק עשו טובות ועזרו אחד לשני ללא כל רעות, ואין שום זכר לנזק או צרה שגרמו אחד לשני. כל הקשר כאן, בדומה למה שאמרנו קודם, תלוי בטובות שעשו אחד לשני, וכמו מקודם, גם זו אהבה שתלויה בדבר.

הדרגה השנייה היא אהבה שאינה תלויה בדבר, וגם היא מתחלקת לשתי מידות. המידה האחת היא שהחבר אוהב את חברו לפני שהוא מכיר אותו, כיצד הוא מתנהג עם משפחתו וסביבתו, ואין ביניהם שום טובה ועזרה קודמת, ולכן האהבה כאן אינה תלויה בדבר.

המידה השנייה מגיעה גם כן מהמקום הזה שהחבר מכיר את מעלותיו של חברו, רק שכעת הוא גם מכיר את כל חייו מכל ההיבטים האפשריים, כולל ההתנהגות שלו בעסקיו, ביום-יום שלו עם משפחתו, בעבודתו וכדומה. ולא רק שהחבר לא מצא שום דבר פסול בהתנהגות שלו לסביבתו, אלא הוא גילה שהוא מתייחס אליהם בכבוד גדול, ביתר סלחנות, ותרנות ורחמנות רבה, וטובתו עליהם מרובה ועולה מעל כל מה שמצופה ממנו, כלומר הוא עושה הכול לפנים משורת הדין. בקיצור, אדם מושלם. זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר, וזוהי האהבה בדרגה הגבוהה ביותר.

במידה האחרונה והכי גבוהה של אהבה בין אדם לחברו ניתן להבחין בבירור שלאחר שהחבר גילה את כל מעלותיו של חברו, ללא כל פנייה של טובה ביניהם, יהיה רצונו רק להשפיע על זולתו מרוב אהבה אליו. כך מתבטאת אהבת האדם לזולתו: נתינה אין סופית, ללא כוונה לקבל חזרה.

כל מהותו של עולם העשייה ושל האדם היא השפעת שפע בין אדם למקום (נחת רוח) ובין אדם לחברו. אם אדם מביא את עצמו למצב שבו הוא מבטל את הרצונות לקבל המוטבעים בו, והופך את עצמו כך שכל רצונו יהיה רק להשפיע, ממילא הוא מקיים את תכלית הבריאה. יתרה מכך, התורה והמצוות ניתנו לאדם על מנת לתקן את מידותיו המוטבעות בו, ולהביאו למצב שבו מתהפך רצונו מלקבל לבחינת רצון להשפיע.

רבי יהודה הלוי אשלג זצ"ל, בעל הסולם, מביא זאת בהרחבה (עיינו בהקדמה לספר הזוהר, אות יג ואות יח). הוא שואל: הרצון לקבל לעצמו, לא משנה מהיכן הוא יוצא, הוא פגום ומקולקל, ואיך יצא ונכלל במחשבת הבריאה באין סוף, כשלקב"ה בעצמו אין שום רצון משל עצמו לקבל? והוא עונה שלאחר תחיית המתים, ולאחר שאדם נפרד מגופו, שהוא בעצמו אחד הגורמים המרכזיים שמושכים את האדם להישאר בצורת המקבל, יחזור האדם ויהיה לבחינת משפיע. זה שהנשמה עוזבת את הגוף, שמלכתחילה נברא למיתה ולקבורה, וממשיכה אל העולם שלאחר מכן, הוא ההוכחה לכך שהרצון לקבל שנמצא באדם לא נברא אלא כדי למחותו, להעבירו מן העולם ולהפכו לרצון להשפיע.

כשמתבוננים שוב בפסוק מתהילים "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", אך הפעם מזווית טיפה שונה, מקבלים משמעות אחרת לגמרי. כעת אנו מבינים שזה רצונו של הקב"ה: להשפיע שפע לבריותיו. וכשהאדם פונה ומפנה את חייו להשפיע לזולתו, הקב"ה עוזרו בכל כוחו, כי בזאת האדם מקיים את תכליתה של הבריאה. אפשר לראות זאת בבירור אצל הרב אמנון יצחק, שהקדיש את חייו למען השפעה על הציבור.

עתה מבואר גם הטעם מדוע מצוות שבין אדם לחברו חמורות יותר ממצוות שבין אדם למקום. הראיה לכך היא שלא מועילה תשובה אלא אם נסלח על ידי האדם הנפגע, ומכאן מוכח שהקב"ה כל כולו להשפיע על האדם, שהוא נזר הבריאה.

כעת אביא דוגמה ממש מזערית, שתשמש כאב-טיפוס להבנת הנקודה, ותביא את הקורא בתורה לנקודה שממנה הוא יכול לראות בקלות את התערבותו של בורא עולם לצורך השפעת שפע בעולמו. בפרשות "וישב", "מקץ" ו"ויגש" מסופר על חלומותיו של יוסף, על התנכלות אחיו אליו, זריקתו לבור, מכירתו למצרים ועלייתו לשלטון על מנת להשפיע. בסיפור זה ניתן לראות בבירור גמור את המהלך שמוביל הקב"ה: לכאורה הוא "פוגע" ביוסף וגורם לכך שאחיו יזרקוהו לבור, וזו התחלת המהלך שבזכותו, בסופו של דבר, יוסף הופך למושל מצרים, רק כדי שיוכל לעזור למשפחתו בשנות הרעב.

בראשית לז, יח: "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ".

פסוק כ: "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו".

פסוק כד: "וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם".

בראשית מא, יד: "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה".

פסוקים מ-מא: "אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם".

בראשית מה, ז-ח: "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם".

מכאן ניתן לראות בבירור מהלך מתוכנן בקפידה, שמתחיל בייסורים של אדם מסוים, יוסף הצדיק, על מנת להביאו למצב של השפעת שפע. גם אם לכאורה המצב באותו הרגע לא נראה טוב, תהיו בטוחים שהקב"ה מוביל אתכם למקום הרבה יותר טוב ממה שאתם מתארים לעצמכם. כל ה"סבל" שאנחנו חווים באותו רגע נתון הוא כאין וכאפס לעומת מה שנמנע מאיתנו לטווח הארוך.

אז מה יוצא לנו מכל זה? שהכול מתחיל ונגמר ברצון שלך. כל עוד הרצון שלך הוא לקבל, תמיד יחסר לך משהו, תמיד תהיה במלחמה, עם עצמך ועם הסובבים אותך, ולא תמצא מנוחה. ברגע שהרצון שלך מתהפך להשפיע, אתה נהיה שבע רצון, יש לך שלום עם עצמך ועם זולתך, וזו האהבה האמיתית, וזו בדיוק תכלית הבריאה שהקב"ה עוזר לך לקיים בכל כוחו. גם הבור שאתה נמצא בו עכשיו הוא חלק מהמהלך הזה. הכול ניתן לשליטה, בעיניו ובעזרתו של המתבונן.