שבועות: למה הערה קטנה מזעזעת אותנו כל כך?

1. כבוד הוא נתינת חשיבות, ושורש המילה הוא כבד, משקל. הקב"ה הוא השורש שממנו בא הכבוד, ולכן נקרא מלך הכבוד.
2. תיקון המידות הוא התשתית שעליה התורה מתיישבת. בלי מידות מתוקנות, התורה לא יכולה להתקיים באדם.
3. כשהערה פוגעת בך, זה סימן שהערך העצמי שלך היה פגוע עוד לפני ששמעת אותה. ההערה רק נחתה על הפצע הפתוח.
4. ככל שאתה מודע לעצמך יותר, גם לטוב שבך וגם למה שצריך לתקן, כך הסיכוי שביקורת תפגע בך קטן.
5. אף רב, חכם או עשיר לא יכול להיות אתה. כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם.

לכבוד חג השבועות, החג שבו קיבלנו את התורה. תורה מלשון הוראה: ספר ההוראות שניתן לאדם כדי שידע כיצד לפעול בעולם הגשמי ולהגיע לשלמות רוחנית, שכן כולנו הגענו לכאן חסרים במידותינו.

כדי שהתורה תתיישב בנו, ושבאמת כל אחד ואחד מאיתנו יזכה ממש לקבל את התורה ושהתורה תתקיים בו, כמו שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (התחיל ביחיד וסיים ברבים, כלומר בתוך כל אחד ואחד מאיתנו), על האדם לתקן את מידותיו. זוהי התשתית הבסיסית שעליה אמורה להתיישב התורה. כך אומר רבי חיים ויטאל בספר שערי קדושה: על האדם להשקיע בתיקון המידות יותר מלימוד התורה, מכיוון שללא מידות מתוקנות אין התורה יכולה להתיישב באדם.

באותה התורה הקב"ה ציווה אותנו בכמה וכמה מקומות: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", וכן "לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם". מדוע השתמש הכתוב בכפל לשון, "לא תעשון" וגם "לא תעשו לכם"? לכאורה היה מספיק לומר פעם אחת "לא תעשון" וזהו. אלא לעניות דעתי "לא תעשו לכם" נאמר באופן כללי וגורף: שלא יהיה לכם אלוהים, כלומר מקור כוח רוחני אחר שפועל בעולם, חוץ ממני. ו"לא תעשון אתי" הוסיף את המילה "אתי": לא רק שלא תעשו לכם מקור כוח אחר חוץ ממני, אלא אפילו אל תשתפו איתי מקור כוח אחר. תבינו שכל מה שקורה, כולל הכל, אפילו העניין הכי קטן, זה אני עשיתי והוא הגיע רק ממני.

ומהו בכלל פשט פירוש השם "אלוהים"? הכוונה הפשוטה שעל האדם לכוון כשהוא מברך ברכה ואומר "ברוך אתה... אלוהינו..." היא: שר ומושל, תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם, עילת העילות וסיבת הסיבות ושליט על כל העולמות. מה שמדבר אלינו כאן הוא סיבת הסיבות.

אדם באופן אוטומטי מכבד את מי שהיטיב לו. אז בפירוש אחר לפסוק הזה, אומר לנו הקב"ה שעלינו לכבד אותו, שהוא השורש שממנו בא הכבוד, ועל כן הוא נקרא "מלך הכבוד", "אל הכבוד" וכדומה. ננסה להעמיק מעט בעניין הכבוד ולתת כמה כלים מעשיים לחיים.

הפירוש האמיתי למילה כבוד הוא נתינת חשיבות לשני, ולכן שורש המילה כבוד הוא כבד, כלומר נתינת חשיבות ומשקל. לעניות דעתי זו הסיבה שאומרים "תנו כבוד לתורה": שהרי אם אין בני אדם שיכבדו, ייקרו ויראו את הכוח והעוצמות שיש בתורה, ממילא, חס ושלום, היא סתם נייר שכתובות עליו מילים.

האדם מייחס חשיבות רבה, לפעמים רבה מדי, לכבודו, ודבר זה חס ושלום יכול להביא אותו למצב שעליו אמרו חז"ל: שלושה דברים מוציאים את האדם מן העולם, התאווה, הקנאה והכבוד. לעניות דעתי ניתן לפרש את אמירת חז"ל "מוציאים מן העולם" לא כמוות כפשוטו, אלא כדוגמת "עני חשוב כמת": אדם עשיר שהרגיש וחי כאדם חשוב ועכשיו הוא עני, נחשב כאדם מת. במילים אחרות, נחסר לו כבודו.

לפעמים ישנם מצבים שבהם אנו נפגעים, כלומר כבודנו נפגע, מהסובבים אותנו, כתוצאה מהערה או ביקורת שהושמעה לעברנו. והתגובה שמגיעה כתוצאה מכך היא לרוב התקפה נגדית או התגוננות.

נשאלת השאלה: מדוע האדם מרגיש שיש לו צורך להעיר או להעביר ביקורת? מחקרים מראים שיש לכך שתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה: ישנו משהו אצל מקבל ההערה שמפריע לאדם המעיר, ולכן הוא העיר, אפילו אם הוא אדם קרוב. כמו למשל הורה שמעיר לילד "לא משאירים גרביים על הרצפה". לדעתי באחוז גבוה מאוד מהמקרים ההערה נאמרה מכיוון שהפריע להורה לראות את הגרביים על הרצפה או את חוסר הסדר שבבית, למרות שמצד האמת היה על ההורה להעיר את ההערה רק מתוך כוונה לחנך את הילד.

הסיבה השנייה: ישנו משהו לא תקין אצל מקבל ההערה, והכוונה של המעיר היא באמת לעזור לאדם השני לשים לב לדבר ולתקן אותו. אותו הורה שהעיר "לא משאירים גרביים על הרצפה" התכוון רק לשם החינוך של הילד, כדי שיגדל להיות אדם מסודר. עכשיו כמובן שכל אחד משחזר לעצמו הערות שהוא העיר, וכל אחד צריך להיות כן עם עצמו: האם ההערה שהוא העיר בעבר, או ההערה שהוא עתיד להעיר, תהיה מכוונה טהורה לעזור, לכוון ולחנך, או שהוא דואג לעצמו שלא יהיו דברים שמפריעים לו במהלך חייו.

אז השאלה העיקרית היא: מדוע אנחנו נפגעים או מגיבים בצורה שלרוב לא פרופורציונלית למקרה שקרה או לביקורת שנאמרה כלפינו? האם עצרנו פעם לחשוב מדוע אנו מגיבים בצורה כזאת? למה אנחנו פשוט לא מקבלים את ההערה, לומדים את הלקח ומנסים פשוט לתקן?

התשובה העמוקה מאוד, שאותה ננסה לפשט, היא תדמית עצמית וחשיבות עצמית נמוכה של האדם כלפי עצמו. וזו תוצאה ישירה של חוסר בלימוד מוסר. כבר אמר לנו שלמה המלך "דרך חיים תוכחות מוסר", ואני סובר ומוסיף שאין מציאות שאדם יוכל להגיע לשלמות עצמית, שהיא המצב ששום דבר לא פוגע בו ושום מקרה ממקרי העולם לא יכול לטלטל אותו, או לתכלית הטוב השלם, מבלי ללמוד מוסר. במילים אחרות אומר שלמה המלך שדרך החיים היא רק דרך של קבלת תוכחות ומוסר באופן תדיר ויום-יומי.

הבעיה מתחילה בכך שרוב רובם של האנשים בעולם מחפשים חיזוקים ממקורות חיצוניים, או שהם לאו דווקא מחפשים, אך התדמית העצמית שלהם ניזונה ממקורות חיצוניים. זו אחת הסיבות העיקריות לשעבוד אנשים לאנשים ולתגובות לא פרופורציונליות לביקורת. ולכן כשאדם שומע הערה מאדם שמצטייר אצלו כאדם חזק ובעל השפעה, מיד מקבל ההערה נכנס למצב של "הוכחה" או "התקפה", והוא חש שהוא צריך להוכיח לצד השני שמה שהוא העיר הוא לא נכון או לא מדויק, או שהמעיר בעצמו כזה ואף גרוע יותר. ההערה הזאת גורמת לו לצאת מהמקום המכובד שהוא היה בו, וכביכול הורידה אותו למקום נמוך יותר ממה שהיה, הכל בדמיון, וגרמה לו להרגיש שהוא לא בסדר ולא מתוקן בנקודה מסוימת. במילים אחרות, לאותו אדם לא הייתה מודעות עצמית מספיק חזקה בנקודה הספציפית שעליה העירו לו, ובדיוק שם התיישבה לו ההערה.

אז איך אפשר להגיע למצב שאדם יכול לשמוע הערות ולא להגיב בתוקפנות, לא להיפגע, לא להיעלב, ויותר מזה, איך אפשר אפילו לשמוח לשמוע את ההערה ולקבל אותה כהמלצה לתיקון? כמו אדם שלא יגיב בתוקפנות לחברו שהעיר לו שחולצתו מלוכלכת.

התשובה לכך פשוטה, אך דורשת מאיתנו הרבה עבודה: על האדם לדעת בעצמו, על עצמו, שיש לו חשיבות רבה מאוד ושהוא מוערך מאוד, ואין לו להשוות את עצמו לאף אדם אחר. גם אם אותו אדם שאליו הוא משווה את עצמו הוא כביכול אדם גדול בעיניו או בעיני רבים אחרים, מכיוון שאת התפקיד שלו בעולם אין אף אחד אחר יכול לקיים, גם לא הרב הגדול ביותר. עם כל הכבוד לרב הכי גדול, לתלמיד הכי חכם או לאדם הכי עשיר, אף אחד מהם לא יכול להיות אתה. אתה יש רק אחד, ואף אחד בעולם לא יכול להחליף אותך. ועל כך ציוו אותנו חז"ל בסנהדרין לז: "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם".

הנקודה העיקרית שעליה אנחנו נשענים, והיא כל הבסיס, היא שעל האדם לדעת ולהבין את זה מתוך דעתו האישית. והנקודה החשובה שעליה צריך לתת את הדגש היא שאסור לו להישען רק על מחמאות ודברי חיזוק של גורמים חיצוניים, למרות שלפעמים זה טוב לשמוע. עליו להגיע למצב שאם חס ושלום מישהו מעיר לו או כועס עליו, דבר זה לא פוגע ולא גורע ולו מעט בחשיבות שלו, בתדמית שלו, בכבוד שלו. לא מעלה אותו ולא מוריד ממנו. זה המצב האידיאלי.

ניתן להסביר זאת כך. נניח שישנו אדם ששמע הערה. במידה והוא נפגע, זה אומר עליו שהוא לא מודע עם עצמו במקום מסוים, שיכול אפילו להיות מזערי, וההערה שהוא שמע התיישבה אצלו בדיוק במקום הלא מודע הזה. חוסר המודעות הזה שקיים אצלו הוא כמו פצע פתוח שלא שמנו לב אליו, ואנחנו מרגישים אותו רק כשהוא בא במגע עם משהו חיצוני. העניין הפנימי הוא שהערך העצמי שלו כבר היה פגוע עוד לפני ששמע את ההערה, וההערה שבאה רק התיישבה אצלו במקום ה"לא סגור" שלו, וזה היה הגורם לזעזוע הפנימי שהביא אותו לתגובה שהגיב.

אך במידה והוא לא נפגע, ניכר שאדם זה הוא אדם שלם מבחינת עצמו, והשלמות שבו היא המודעות העצמית השלמה שלו אל מול עצמו. זה לא אומר שהוא מושלם. זה אומר שהוא מודע בעצמו לדברים הטובים שבו ולא מתגאה בהם, והוא מודע גם למגרעות שבו והוא מוכן לתקן אותן.

למסקנה: ככל שאדם מודע לעצמו יותר, בין לדברים הטובים שבו ובין למגרעות שעליו לתקן, כך הסיכוי שהוא ייפגע מאמירות, הערות וביקורות חיצוניות הוא מזערי, אם בכלל. ועליו לדעת ולהפנים שהמסר שהופנה אליו לא פוגע ולא גורע מאומה מהחשיבות שלו. הוא היה כך ויישאר אותו הדבר, לפני ואחרי ההערה ששמע.

כל המטרה של מה שאמרנו היא שאדם ידע להעריך, לייקר ולכבד את עצמו ללא כל קשר לתגובות, לביקורות, להערות ואפילו למחמאות החיצוניות שבאות עליו. וזה בדיוק מחזיר אותנו לחג השבועות: הכבוד האמיתי מגיע רק משורש אחד, מסיבת הסיבות, ולא מאף אדם. כשאתה יודע מי נתן לך את התפקיד שלך בעולם, אף הערה לא יכולה לקחת אותו ממך. אז בחג הזה, קודם תקן את המידות, תכיר את עצמך באמת, ותן לתורה מקום להתיישב בך. כל אדם הוא מיוחד בפני עצמו, ונחזור על דברי הגמרא בסנהדרין לז: "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם".