כולם מסביבך מצליחים חוץ ממך? זו הסיבה — ומה משנה את זה

למה אתה מרגיש תקוע? ולמה כולם מסביבך מתקדמים ואתה עומד במקום? בשידור הזה ירדנו לשורש של חיים חסומים, בלי אמבטיות קרח ובלי סיסמאות שנשמעות טוב ולא עושות כלום.

והנקודה הראשונה היא שכל בוקר יש בחירה. אפשר להיות חלש, להיכנע לתירוצים ולתת לפחדים לשלוט. ואפשר לבחור להיות חזק ולהתמודד עם האתגר ישירות. וזאת בחירה שחוזרת כל בוקר מחדש.

ומי שמתמקד בבעיה נשאר איתה. תשעים וחמישה אחוז מהפוקוס שלו הולכים על השאלה למה זה קרה לי דווקא. ומי שמתמקד בפתרון מתקדם, פשוט כי הראש שלו עסוק בכיוון אחר.

ותן לי דוגמה חיה: אדם בחובות מחפש איפה לצמצם, במקום לשאול איך להגדיל. שתי השאלות לגיטימיות, אבל רק אחת מהן מוציאה אותך משם.

ואם אתה אומר לי ניסיתי ולא הצלחתי, אני שואל אותך אם באמת ניסית הכול. כי בגוף שלך אתה משקיע כל יום עד היום האחרון: מקלחת, שיניים, בגדים, אוכל. ובנפש?

את הנפש השארת שתתפתח לבד. ניסית קורס אחד, לא ראית תוצאה, ויתרת. וזאת לא עבודה של שנים, זאת דרך חיים, וההבדל בין שני הדברים האלה הוא כל ההבדל.

וההבדל בין מי שמצליח למי שלא הוא לא כישרון ולא מזל. רונלדו לא היה מגיע לאן שהגיע רק מהמשחק במגרש. זאת משמעת עצמית, וזאת הנכונות לעשות מה שאחרים לא מוכנים לעשות.

וכולם התחילו בדיוק איפה שאתה נמצא עכשיו, עם אותם פחדים בדיוק. ההבדל היחיד הוא שהם רתמו את הפחד כמנוע במקום לתת לו לעצור אותם.

ולמה אתה באמת חסום? רבי נחמן אומר: כשאין האדם מסתכל על התכלית, למה לו חיים. ולכל נברא יש תפקיד שרק הוא יכול למלא, ואף אחד אחר לא יכול לעשות אותו במקומו.

וכשהנפש רואה שהאדם לא מנסה אפילו לממש את התכלית שלו, היא מתגעגעת לשורש שלה ומחלישה את כוחו. ומשם באים החולי והחולשה, וזה לא עונש, זאת פשוט נפש שכבר לא רוצה להיות כאן.

אבל בדיוק כמו שאדם מכריח את עצמו לבלוע תרופה מרה כי הוא יודע שהיא תרפא, כך הוא יכול להכריח את עצמו נגד התאוות וההרגלים בשביל התכלית שלו. אין אדם שלא יכול לשנות, יש אדם שלא רוצה.

והאופי הרוחני שלך הוא זה שמייצר את המציאות. אדם עם גוף של ארד ואופי ברצפה לא יפתח את המסעדה שהוא חולם עליה, והוא יביא לך אלף תירוצים למה, וכולם יישמעו הגיוניים.

ועוד נקודה חשובה: המוח והלב חייבים לכוון לאותו מקום. שני לייזרים שמכוונים לכיוונים שונים לא שוברים כלום, גם אם כל אחד מהם חזק בפני עצמו. ועל זה נאמר "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם".

וסדר העדיפויות הנכון הוא קודם אתה, אחר כך הבריאות, אחר כך המשפחה, ורק בסוף הכסף. ואז הוא זורם בלי מאמץ מיותר. רוב האנשים חיים בסדר ההפוך בדיוק, ואז מתפלאים שהחיים שלהם הפוכים.

ולסיום דיברנו על פחד המוות. כי כדי להגיע לחיים חדשים צריך אני חדש, וכדי שהאני החדש ייוולד, האני הישן צריך למות ולהיקבר. אין דרך אחרת, וזה לא דימוי.

ואברהם אבינו התעקש לשלם על מערת המכפלה "בְּכֶסֶף מָלֵא". ורבי נחמן מסביר למה: אי אפשר להוציא ולהעלות את הקדושה בחינם. השינוי עולה בצער, בזמן ובכסף, ואין הנחות.

וזאת בעצם הבחירה: או שאתה סולל דרך לבד במשך שנים, או שאתה הולך בדרך שכבר סלולה. שתיהן עולות לך, רק אחת מהן עולה לך הרבה יותר זמן.

וחלום הופך למטרה רק כשיש לו סכום, קצב ותאריך ביומן. וכל השאר הוא משאלה. ותחיה עם דחיפות, "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ". היום, ולא כשהכוכבים יסתדרו.