פחדים וחרדות משתקים אותך? למה הפחד גורם למה שאתה מפחד ממנו — ואיך מגדרים אותו

פתחתי את השידור עם נתון מדוח מבקר המדינה: שלושה מיליון ישראלים חיים תחת פחדים וחרדות. ופחדים וחרדות הם דמיון אחד גדול שמנהל לאדם את החיים בלי שהוא בכלל מודע לזה.

והדור שלנו לוקה בדבר אחד יותר מכל דבר אחר: שליטה על המוח. אנחנו מופצצים במידע פי אלפים ביום ממה שאדם קיבל בחודש שלם לפני מאה שנה, וזה מפזר את הדעת ומעלה את תדר המוח.

ומי שיודע להוריד את התדר לפי דרישה מחזק את המערכת החיסונית שלו, מחזק את הנפש, ומסוגל להכיל מצבים שמשתנים במהירות. ומי שלא יודע, חי בלחץ תמידי גם כשלא קורה שום דבר.

והבסיס של כל השידור הוא סיפור אמיתי על מטפל ועל נער שכל החלומות שלו התגשמו. הוא חלם שהוא נופל, ובאמת נפל ושבר את האף. וזה חזר שוב ושוב, וההורים כבר לא ידעו מה לעשות.

והמטפל מצא את התשובה ב"מכתב מאליהו" של הרב דסלר. הוא כתב אותה מראש על פתק, נעל אותה בכספת, ונתן לנער את המפתח. ולא סיפר לו מה כתוב שם.

ובלילה, כשהנער היה חצי ישן, הוא לחש לו באוזן: זה סתם חלום, לא תיפול בכיתה. הנער מעולם לא חלם את זה, ולמחרת הוא נפל בכיתה. ובפתק שבכספת היה כתוב: אגרום לך לחשוב שחלמת שתיפול, ואז תיפול.

והפסוק שמסכם את כל זה הוא "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה". מי שפוחד שמשהו רע יקרה, גורם לו לקרות בלי שום מודעות לזה. כי תת המודע מעדיף שהדבר יקרה כבר, רק כדי להוריד מעצמו את מתח הפחד.

וזה בדיוק כמו נהג מנוסה שמתמקד בבור שבכביש ואז נכנס בדיוק לתוכו. הוא לא רצה, הוא פשוט הסתכל לשם, והגוף הולך למקום שהעיניים נעולות עליו.

ומה קורה בגוף בזמן פחד? נכנס לפעולה מנגנון של הילחם או ברח, שירשנו מימי המערות. הדופק עולה, לחץ הדם עולה, החמצן עובר לשרירים, ומתחילה הזעה. וזה מנגנון מצוין כשעומד מולך נמר.

והוא הרסני כשהסכנה היא דמיון על מבחן, על מנהל או על מינוס בבנק. תשעים וחמישה אחוז מהפחדים שלנו לא התממשו אף פעם, אבל המוח לא מבדיל בין סכנה ממשית לסכנה מדומיינת.

וברמה המנטלית, האמיגדלה, שהיא מרכז הרגש, משתלטת. והקורטקס, שהוא החלק שחושב ויוצר פתרונות, נדחק הצידה. ואז נתקעים בלופ של תסריטים שליליים, החזון מצטמצם, ואדם חזק פשוט שוכח שהוא חזק.

ואגב, "אני גמור מעייפות". מחקרים מראים שאדם אומר את זה כשהוא בסביבות ארבעים אחוז מהיכולת שלו. תדליק שריפה בבניין ותראה את אותו אדם רץ עם שני ילדים שלוש קומות למטה.

והמלכודת הגדולה היא זאת: כשאנחנו מפחדים, המוח מתמקד בפחד עצמו במקום לשאול מה אני יכול לעשות כדי להשתחרר ממנו. ואז נשארים איתו ביד. "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ", והחטאת רובצת רק למי שרואה פתח.

ולכן כשמגיעה הזדמנות או תובנה, עושים איתה משהו באותו רגע. "יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם", היום. להחמיץ הזדמנות זה בדיוק להפוך אותה לחמוצה, כמו חלב שנשאר על השיש.

והעצה המעשית היא להגדיר את הפחד, מלשון גדר. לתאר לפרטי פרטים ממה בדיוק אתה מפחד, ואז לשאול למה, ושוב למה, ושוב למה, עד שמגיעים לשורש האמיתי.

אני מפחד לדבר מול קהל. למה? כי אשכח מה להגיד. למה זה נורא? כי לא רוצה להיראות טיפש. ופתאום מתגלה שזה בכלל פחד מדחייה או חוסר ביטחון, ואין לו שום קשר לבמה או לקהל.

וברגע שהפחד מגודר הוא נעשה קטן, ואפשר לטפל בשורש שלו: חוסן נפשי, ביטחון עצמי, אמונה, ושליטה במחשבות. כי כל עוד הוא לא מוגדר, הוא ענק ומעורפל ואי אפשר לתפוס אותו בכלל.

ועוד שני דברים. הראשון, לא להישאר בתוך התחושה, כי התחושה מזינה את עצמה. והשני, להיכנס למסגרת שמקדמת אותך באופן אקטיבי וקבוע, כי אדם שהרמה הרוחנית שלו ברצפה, כל דבר קטן מטלטל אותו.