שיעור מספר 8 - עפ הרב אמנון יצחק - - להתחדש כל יום בשלושה חידושים

שמות פרק יט:

"בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני" אמרו חז"ל:

"ביום הזה" - "שיהיו דברי תורה חדשים עליך, כאילו היום ניתנו" – דבריי רש"י.

שלושה דברים ראוי לנו לראות בכל יום – כחדשים, ועל ידי זה נשיג מעלות בנפשנו: 1. ידיעת הבורא יתברך – שיהיה לאדם בכל יום לדבר חדש.

זאת צריכה להיות ידיעה מחודשת בכל יום, לדעת את הבורא יתברך, להתוודע שיש בורא לעולם בכל יום מחדש. שזה יהיה דבר חדש.

איך מגיעים לזה?

יצייר, שכל ימיו שהיה חיי, לא ידע מאומה מידיעת הבורא יתברך, והיו כל ימיו חיי, רואה עצמו בודד, גלמוד, נידח ונעזב.

לא היה לו לפני מי לשפוך שיחו ולהגיד צרתו.

לא היה לו למי להתחנן ולבקש על חיי ועל חיי בני ביתו, ובוודאי שלא על צרכיו הרבים, וגם לא היה לו למי להגיש דינו על בני האדם המציקים ומריעים לו.

רואה את עצמו, את בניו ואת בנותיו עזובים ומופקרים לכל, לכל נגע ומחלה – ולכל מיני פורעניות – ואין מי בעולם שיכול לשומרם ולהצילם מכל זה.

רואה את עצמו ובניי ביתו לחרב, לרעב, ולכל הרעות שבעולם – ולא מצא מקום להיסתר, ולמי לחסות תחת כנפיו.

לא מצא בכל העולם מי שידע וירגיש נגעי לבבו, ומצוקותיו ויגוניו הרבים.

ראה את כל העולם זרים ונוכרים לו.

אין מי שידאג בעדו וייתן דעתו עליו.

נמצא תמיד במר נפשו ובמצוקת רוחו, ואין מי שיפיג צערו ממנו.

והנה, פתאום ביום אחד, נודע לו שיש אדון לעולם, הבורא, היוצר, עושה הכל, אדון כל הבריאות, אלוהי כל הנפשות, שאוהב אותו ונוצר אותו כאישון עינו – כאב רחמן השומר על בנו יחידו, אשר משגיח, ומרחם עליו, לשומרו ולהצילו מכל צרה, זן ומפרנס אותו תמיד, וידו פתוחה להשביע רצונו.

וכעת, יש לו עכשיו מלפני מי לשפוך שיחו ולהגיד צרתו, להתחנן, לבקש מלפניו על עצמו, ועל בני ביתו, ויודע עתה, שאין הוא עוד בדד ונעזב – כי אם בכל מקום שהולך – בוראו ויוצרו עמו ומצוי לו בכל עת לבקש ממנו כל משאלות ליבו הטוב.

יש לו עתה מלפני מי להגיש דינו על בני אדם המריעים לו, יש לו מקום מבצר ומבטח להסתר שמה, להינצל מכף מכל אויב ואורב, ומכל נגע ופגע, ומכל רעות המתרגשות לבוא.

תחת אשר עד עתה היה כחרס המתגולל בחוץ, והנה הוא עתה, יושב בסתר עליון ובצלו יתלונן, וכל שיר של פגעים שגור בפיו, ורואה אמיתתו וליבו – וליבו שמח בו.

כל זה נודע לו עתה – רק עתה – היום, אחרי שעברו עליו רוב שנות חיו שלא ידע מאומה מזה.

אז האם אפשר לצייר בכזאת קלות את שימחת ליבו של אדם כזה, שעברו עליו רוב שנות חייו מתוך מחשבה שאין לו שום דבר בחייו?

ופתאום הוא מגלה, שיש לו את כל מה שהוא חשב שאין לו? ופתאום הוא מגלה שיש לו את זה בגדול!

וכמה היה שש ושמח ולא היה מסיח דעתו מבוראו יתברך אפילו לרגע אחד, ותמיד היה רואה את עצמו המאושר והמוצלח בכל ימי חייו.

הנה העניין הזה של מציאות הבורא יתברך – אם היה לנו אותו בכל יום מחדש, שלא ידענו עד עתה – לא היה קץ לשמחתנו, והיינו מבינים, כמה יש לנו לשמוח מידיעתנו ממלך העולם שהוא אבינו ומלכנו.

זה נשמע סיפור יפה נכון?!

אבל מי באמת מרגיש שיש לו בורא לעולם עם כל הפירוט הזה?

מי מרגיש כל יום דבר כזה? מי מתחדש אצלו דבר כזה?

הרי אם תבוא על אדם ח"ו איזו בעיה או איזו צרה, אז חשך העולם בעדו ולכאורה היינו צריכים לקבל את פניי ההתרגשות הזאת בקלילות ובצחוק – כאילו –

"ממה אתה דואג?" "ממה אתה דואג? יש לך אבא!" – מלכו של עולם.....

דבר עם אבא.....

הרי אם הוא שיגר לך את זה, אז זה בהסכמתו.

ואם הוא שיגר את זה, זה רק בשביל לעורר אותך.

ואם התעוררת ונזכרת באבא, ופנית אליו, והבנת על מה מדובר – הכל יהיה בסדר – הכל יסור.

אז מה הבעיה?

אבל מי חיי ככה שהוא מרגיש את הבורא לימינו כל הזמן עם כל התיאור הזה?

אדם מרגיש שהוא מופקר, אומלל, לא מוצלח, יש יותר טובים ממנו, יש בעלי השגות והישגים – והוא כזה מקופח, לא מרוצה כל כך, לא ממצבו, לא ממעמדו – משום דבר הוא לא הכי מרוצה.

רק אם הוא רואה איזה חולה מסוכן לידו, והוא רואה את עצמו בריא (בערך) – אז הוא מאושר ש"ברוך השם שאני במצב כזה".

רק אם הוא רואה איזה עני מרוד שאין לו מה לאכול ונראה לא הכי טוב, ולו עצמו יש איזה 20 דולר בכיס – הוא מרגיש כמו עשיר לידו.

תמיד, רק אם אדם יראה את ההשוואה הגרועה מול מצבו לנוכח עיניו תמיד, אז הוא יוכל להתעודד קצת.....אבל גם זה יהיה כהרף עין.....

אבל אם היינו יודעים לחדש לעצמנו בכל רגע את הדברים האלה בידיעת הבורא בכל יום -

היינו המאושרים עלי אדמות......

ואין סיבה שלא.

הנה ראינו בעזרת השם, את האמצעי שעל ידו, יהיה לנו דבר ישן לדבר חדש, והסיבה שאין אנו יודעים את הטובה שיש לנו, זה בעבור שלא הייתה עת שהרגשנו את חסרונה, ועל כן אנו לא מרגישים את מציאותה, והאמצעי שיעזור לנו מאוד לחדש – זה לצייר היטב את החיסרון, שאם היינו חיים בחיסרון, כמה היינו סובלים מזה – ואז יהיה לנו כחדש, ואז נדע ונרגיש מאוד, את כל הטובות שיש לנו, ונשמח בהן כאילו היום באו לנו, ונדע כמה גדולים הם חכמים ז"ל, שגילו לנו את האמצעי הנפלא הזה, שעל ידו נכיר ונדע, את כל הטובות הגדולות שיש לנו ושלא ידענו אותם ולא הכרנו אותם עד הנה.

לכן הפסוק אומר:

"בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני" מה זה ביום הזה? איפה הם היו שלושה חודשים כשיצאו ממצרים? לא במדבר?

אז מה זה "ביום הזה באו מדבר סיני"?

אמרו חכמים זיכרונם לברכה:

ביום הזה, שיהיו דברי תורה חדשים עליך, כאילו היום ניתנו לך – זה "ביום הזה".

שאדם יחדש אצלו את הידיעה בכל יום.

יש בן אדם שקיבל מכה באצבע, וכל המחשבה, וכל הכאבים, וכל הגוף שלו - מרגיש עכשיו את האצבע.

וכל פעם הוא מרגיש את המוגבלות שהוא רוצה להכניס את האצבע לכיס, וכואב לו.

אז כל הזמן הוא מדלדל את היד שלו לצדדים שלא יפגע משום דבר, וששום דבר לא יגע לו באצבע – וכל המחשבה שלו באצבע.

ועל האצבע השנייה, הוא חושב שהיא בריאה? לא.

וזאת שלידה? לא.

ואחריה? גם לא.

והאצבע הקטנה? גם לא.

ויש לו יד שלמה בצד השני, לא?

והרגליים בסדר?

והאוזניים שומעות, והעיניים רואות?

את כל זה אתה לא מרגיש – מה הוא כן מרגיש??

את האצבע.....הוא קיבל מכה.

זה מה שאדם יודע.

תמיד לראות רק את הנקודות השליליות שהוא נפגש בהן,

את כל החיוב והטוב שיש לו – הוא בכלל לא מרגיש.

נגיד ונלך לאדם שקיבל את המכה וננסה לעודד אותו ונגיד לו – "בסדר, לא נורא, קיבלת מכה שתהיה בריא, אבל יש לך עוד 9 אצבעות, שלמות, בלי כאבים בלי כלום – קיבלת מכה באחת – איך אתה לא רואה – איך אתה לא מרגיש אותן....???"

לדעתי לא נצליח לעודד אותו, כי האנשים לא רגילים להסתכל בכלל במבט של כמה טוב יש לנו, לעומת המעט שבמעט, שמידי פעם - מזכירים לנו שאנחנו בכלל לא בסדר – בכל הגוף אנחנו לא בסדר, לא רק באצבע – אבל נתנו לנו מכה רק באצבע כדי להזכיר לנו, כי כשבאצבע יש כאב – כל הגוף מרגיש.

אז זה דבר ראשון שאדם צריך לחדש לעצמו בכל יום.

הדבר השני שאנחנו צריכים שיהיה לנו חדש בכל יום, הוא מתן תורתנו הקדושה, שהזכירו לנו חכמים ז"ל על "ביום הזה" – מהפסוק שאמרנו.

וזה גם כן צריך לצייר לנו, שאם היינו חיים כל ימות עולם, והיינו יודעים ממציאות הבורא ואדון הכל יתברך, אבל לא שמענו מעולם, אף מילה אחת מאת השם יתברך, ואם גם לא גילה לנו מעולם את רצונו ומה הוא דורש מאתנו, וגם לא נאמר לנו מה לעשות ואיך נחיה לפניו, ואיך נמצא חן בעיניו, וגם לא נודע לנו איך נתהלך איש עם רעהו, והכי חשוב – מה התכלית של חיינו בעולם הזה, והיינו תמיד, כל אלפי השנים, מתאווים ומשתוקקים שיתגלה אלינו מלכנו הגדול, אדון העולם יתברך, ונראהו ונשמע מפיו מילים אחדות, ושיגיד לנו בשתיים או בשלוש מילים - מה הוא מבקש מאתנו ומה לעשות, ואיך להתנהג לשמו הגדול.

איזו התרגשות הייתה, שאם אחרי אלפי שנים שאנחנו בעצמנו חיים, ויודעים במציאותו וקיומו, אילו היינו זוכים לשמוע מפיו שתיים או שלוש מילים שייתן לנו כיוון ושיגיד "תלכו בדרך הזאת, ואתן לכם כך וכך".........פשששש איזה דבר זה.......

האם יהיה לנו קל לצייר, איך הייתה תשוקתנו גדולה לשמוע מפיו יתברך דבר מה?

והנה לפתע פתאום, בא היום, וירד משמי השמיים, ונגלה לנו בכבוד שכינתו הגדול, ופנים אל פנים דיבר עמנו, והשמיע את קולו מתוך האש: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" -

ותורה ומצוות, וחוקים ומשפטים נתן לנו על ידי משה רבינו נאמן ביתו – ותחת התשוקה שלנו לשמוע ממנו דבר אחד או שני דברים – נתן לנו תורה שלמה מבראשית עד, לעיני כל ישראל, ומאז לא חדל מלדבר עמנו על ידי עבדיו הנביאים.

והנה, שנצייר את הדברים האלו לפנינו, נדע ונכיר את הטובה הגדולה, שזכינו במתן תורתנו הקדושה, אשר אין קץ ושיעור, ותכלית לטובה, אשר עשה יתברך בנתינתו לנו את התורה הנאמנה, אשר היא כלולה, מכל הסודות העליונים והתחתונים, וזכינו וראינו את אשר לא פיללנו, לשמוע מאתו יתברך – לא העלינו שהוא ידבר אתנו ולא התפללנו בשביל זה ולא מילה אחת אפילו – ומה שקיבלנו זו לא מילה אחת ולא שתיים..............זו כל התורה כולה – אבל הוא דיבר אתנו כדבר אלוהים אל האדם? לא – אלא כדברי איש אל רעהו בדברי אלוהים חיים.

זאת היא הדרך שיהיו דברי תורה לנו בכל יום כחדשים, להתבונן ולצייר לנו תמיד, כמה היינו סובלים, אם היינו חסרים את התורה, וכמה היינו מתאווים – לדבר השם - אחד או שניים, ולא עלה לעולם על דעתנו שתינתן לנו תורה נאמנה, וגדולה בכמותה, ובריבוי דברים כזה, ובנוסף לה – דברי הנביאים, והכתובים.

אם נחדש דבר זה בכל יום תמיד, תהיה לנו התורה יקרה וחביבה לנו כנפשנו.

כמה יוסי בשוקה (שוק) יש?

יש הרבה יוסי.

יש הרבה אנשים, דומים.

אבל ההפרש בין אחד לשני, זה מי שיש לו אלוקים, מי שיש לו תורה, ומי שהולך בדרכיו -

זה הפרש עצום עצום עצום לאין שיעור.

זה מין וסוג אחר של אנשים.

כמו שרבינו יהודה הלוי אומר, שיש 5 דרגות בבריאה:

דומם, צומח, חי, מדבר, וישראל.

מעל בני האדם יש דרגה נוספת חמישית – קוראים לה ישראל.

אבל אלה מקבלי התורה ומקיימה, והאדם לא מודע, מה גודל הזכות שיש לו, הזכות שנפלה בחלקו, להיות מישראל.

הדבר השלישי שיהיה לנו בכל יום כחדש הוא מציאות האדם.

נצייר גם כן:

אילו היה מישהו מאתנו בעולם הזה, יחידי, כמו אדם הראשון –

האדם הראשון נברא יחידי ונשאר יחידי – נתאר לעצמנו שזה אנחנו (אתה לצורך העניין)...

והיית חיי שנים רבות מאוד מאוד, אבל יחידי.

לא היה לך למי לפתוח את הפה, ועם מי לדבר, ועם מי להשתעשע.....

למי תביע את רגשותיך מכל הגדולות והנפלאות שבשמיים ובארץ?

הרי אנשים הולכים, וכל הזמן מצטלמים, ומצלמים את עצמם ליד, ואת הליד לבד, וסרטונים וסלפי, ונופים, וכל מיני דברים - בשביל שיוכלו להראות למישהו "הנה, תראה איפה הייתי, תראה מה ראיתי, תראה איזה יופי, תראה איזה נוף...." - ורוצים לספר חוויות וכדומה....

וכל היום, ואישון לילה, ואפלה – ותאר לעצמך שאתה נמצא רק יחידי, ומסביבך רק בהמות וחיות הארץ, אתה האדם היחידי, ולאוזניך מגיע תמיד קול צעקתם ונהמתם של החיות, והם החברה שלך, הם אלה הסביבה שלך......

האם קשה להבין כמה קשים ומרים החיים האלה, להיות נמצא תמיד יחיד בעולם, הלוא חיים כאלה זה לא חיים, והמוות טוב מאותם החיים.....עדיף לא למות חס ושלום......

אם נגיד לצורך העניין – אסטרונאוט, היה עכשיו לבד בחלל, ופתאום החללית נתקעה, ואין לו קשר לכדור הארץ – אבל יש לו עכשיו כדורים שיתנו לו חיים לעוד 1000 שנה, ועכשיו הוא צריך להיות לבד 1000 שנה על אחד הכוכבים למעלה – איזה חיים אלה? מה הוא עושה?

נגיד והוא לא צריך אוכל, יש לו את הכדורים והוא בולע כדור אחד ליום – ויש לו מספיק ל-1000 שנה, והוא יחיה שמה.....מה הוא עושה שם?

אין לו עם מי לדבר, אין לו חברותא, אין לו סביבה, אין לו קשר עם אף אחד, אין לו שום דבר....

אפשר לחיות ככה?

אבל הכל שלך, הכוכב שלך – על שמך.....אתה אפילו הבאת את הדגל שלך ותקעת אותו....

והנה פתאום, נשא את עיניו, וראה איש כדמותו וצלמו....עוד רוסי אחד נתקע על אותו הכוכב, רק בצד השני, ושניהם הלכו לסיבוב ונתקלו אחד בשני.......

וראה חכם ומבין, ובעל שכל כמוהו, מדבר עמו את כל אשר בלבבו, איך ייקח אותו איתו, וישתעשע איתו, ויצחק איתו – הלוא אין קץ לשמחתו, ולתענוג של נפשו, ולא יעזוב אותו אפילו לרגע אחד, תמיד עיניו עליו, ישמרהו מכל דבר, יתעסק תמיד לשמח אותו ולשעשע אותו, וייתן את עונג לנפשו, ולא ישכח אותו אפילו לרגע אחד כי חייו תלויים בו, ובלעדיו אין לו חיים.

ואם יאבד ממנו – יאבדו חייו ממנו.

הנה, על פי דרך זו, חייב כל אחד מאתנו, האיש המתבונן, המשכיל, צריך להתבונן –

האם מפני שהתרבתה לנו הטובה, ונמצאים לנו פה בכדור הארץ, הרבה רעים כדמותנו בצלמנו, והאם מפני זה נתמעטה הטובה, והתבטלה האהבה והשמחה הראויה להיות לנו עם כל אנשי העולם כולו, אשר חיינו ועונג נפשנו תלויים בם, ובלעדיהם אין לנו חיים?

אתה (זה מדבר על כולנו) לא צריך קשר ישיר עם כל אחד ואחד, הרי אין כמעט ברייה בעולם שלא תורמת לקיום שלך בקשר עקיף, כי זה שמייצר לך את המכשירים, והמכונות, והפיתוח של כלי העבודה וכו' וכו' וכו', הכל משרת אותך, אפילו אם אתה לא עושה בהם שום שימוש, אבל אחרים עושים לך בזה – הם בנו לך בית, הם סידרו לך רכב, והם סידרו לך את כל מה שיש לך בעולם, ואם לא היו את כל אנשי העולם שהיו עסוקים כל היום בשביל להכין לך את כל צרכיך, שלא יחסר – מה היית עושה? היית כמו האדם הקדמון (במושגים של המדע), הפרא היסטורי, שיצא מהמערה עם הקוק.......מה היית עושה לבד????

אז זאת אומרת, בגלל שיש הרבה, לא אחד – הרבה, אז אתה מבטל את האהבה והשמחה הראויה, שצריכה להיות לך עם כל אנשי העולם?

הרי הקב"ה רצה שתהיה צוותא בעולם!!!

הוא לא התכוון שיהיה תוהו ורעה....

לכן השם אמר לכל האנושות "פרו ורבו, ומילאו את הארץ" למה?

שיהיה צוותא.

כי האדם נברא מדיני, חברתי, לא בודד, לא סינגל אלא – להיות עם כולם – שדעתו תהיה מעורבת עם הבריות.

לכן יש לנו לדעת שבכל הטובות הגדולות, אשר הטיב השם יתברך עם ברואיו בעולם הזה, הטובה היותר גדולה מכולן – היא חברת בני אדם, ושעשוע נפשנו בהם.

זהו העונג היותר גדול מכל תענוגי העולם, ואשר מפני ריבוי הטובה, וההרגל בה, מיום היוולדנו, ואשר מצוי תמיד בלי כל כוח ויגיעה, ובלי מחיר, שיש לו צוותא כזאת – ממש כמו אויר שנמצא לכל, כמעט ואין מי שיכיר וירגיש את הטובה הגדולה הזאת, ואין מי שידע בכלל – לברך ברכת הנהנין עליה.

אז זה עוד דבר שצריך להתחדש אצלנו בכל יום.

אחד - שיש בורא לעולם, שלצערי הרב אנחנו שוכחים – לפי התיאור שאמרנו,

דבר שני – שזכינו לקבל את התורה ואת דבריו של הקב"ה מפיו, ושהורה לנו בדיוק איך לעשות את מה שהוא רוצה בכדי שייתן לנו את מלוא השכר בשני העולמות,

ודבר שלישי – את המתנה הגדולה – את האנושות, שהקב"ה הכין בעבורנו,

על התענוג הגדול והנפלא הזה, העולה על כל תענוגי העולם, אשר יבואו לנו בעמל, ביגיעה וכסף, מאשר הודות לטובה הזאת, יש לנו עולם יפה, ונעים, מתוקן, ומסודר בכל התיקונים היפים והמועילים, לא חסר מאומה מכל הטוב, והצורך לחיינו – כל זה רק – הודות לחברת בני האדם.

זה בחינם קיבלנו!!!!

בחינם עשו לנו רחובות, תשתיות, ותאורה, ומגדלים, ודברים יפים – וכל מה שיש !

כל זה בחינם!!!! לא שילמת אגורה – קיבלת את זה מוכן.......

ויש לכל אחד לדעת שהמעט הרע, שמגיע לו מבני אדם – בטל ומבוטל באלף אלפים, לעומת הטובות הגדולות, אשר מגיעות לו מבני אדם!

כל זה נשיג על ידי מה שאמרו לנו – "שיהיו בעיניך כחדשים"!!! שלושת השברים האלה.

שנרגיש היטב בחסרונם - אז נכיר תמיד בטובתם.

ויש לחזור על השיעור הזה מספר פעמים, ואם אדם יזכה לחדש בכל יום תמיד את הדברים האלה – כמה טובות – כמה טובות שיש בורא, שיש תורה, שיש אנושות -

כל דבר אחר יהיה קטן.

גם הניסיונות הגדולים - יהיו קטנים מאוד, לעומת שפע הטובות שהאדם קיבל בחינם, ללא עמל וללא תשלום בעבורם.

אתה רוצה לקנות היום ספר? תשלם על הספר.

את ספר התורה קיבלת בחינם!

אתה רוצה לסדר לעצמך פגישה עם מישהו?

אתה צריך לשים מעטפה חומה.........

ואתה נפגש עם בורא עולם בכל יום בלי מעטפות!!

איזה דבר אדיר זה?

ואם אתה רוצה שמישהו ייקח אותך לאיזשהו מקום – אתה צריך לשלם, ואם אתה רוצה שמישהו יעשה בשבילך משהו – אתה צריך לשלם,

ואתה לא שם לב בעצם – שכולם מכינים לך את הרקע – בחינם, בחינם!!!!!

אבל הבעיה אצלנו שזה הרקע.

ומה שהאדם בטבעו עושה, בלי לשים לב לדברים – הוא מעביר את הדברים הבאמת חשובים בחיים – אל הרקע !!!!!

אישה, ילדים, משפחה – וכל מה שאמרנו פה – שאלו הם הדברים החשובים ביותר, והטובות הגדולות ביותר שהאדם קיבל - בחינם!

כל מה שיש בחוץ – כולם עובדים בשבילך – בחינם.