פרשת בשלח: ים מלפנים, פרעה מאחור – ומה הקב"ה אומר לך לעשות?

1. מצרים היא האבטיפוס למקום הצר שלנו: ההרגלים הלא טובים והחיים שאנחנו לא באמת רוצים לחיות.
2. גם מסבל נורא קשה לצאת, כי זה מה שאנחנו מכירים, ולכן בני ישראל שאלו למה הוצאת אותנו ממצרים.
3. אנחנו מפחדים מההרגשה שבאה עם השינוי יותר מאשר מהכאב של ההרגל הישן, וככה נשארים במקום.
4. ברגע הכי מפחיד, ים מצד אחד וצבא מצד שני, הקב"ה לא אומר תצעקו אליי, אלא: דבר אל בני ישראל ויסעו.
5. לא משנה מה אתה רואה מולך, ים, חובות, פחדים, הרגלים, אתה ממשיך. זה התנאי היחיד לישועה.

אם אתה רוצה שהתורה באמת תשפיע לך על החיים ותגרום לך לשיפט אמיתי, לשינוי אמיתי, אני צריך שתיכנס ממש לראש של בני ישראל. תרגיש בלב ותדמיין כמה שיותר חזק את מה שאני הולך לספר לך, ואיך באמת הם הרגישו כשהם עברו את החוויה הזאת. ואני מבטיח לך שאין אחד בעולם, כולל שאר העמים, שזה לא ישפיע לו על החיים.

בני ישראל היו העם של הקב"ה מההתחלה, עוד הרבה לפני שהם היו עבדים במצרים. זה התחיל מאברהם אבינו, עבר ליצחק, ליעקב, וכשזה הגיע ליוסף התחיל הסיפור של מצרים. מצרים זה האבטיפוס שלנו למקום צר, למקום לא נעים.

תחשוב על זה שנייה. אלו שהיו במצרים עדיין היו עם ה', הם עדיין ידעו מי זה הקב"ה, למרות שהם לא היו מחוברים אליו כמו שאברהם היה מחובר, או כמו שיצחק היה מחובר, או כמו שיעקב הכיר אותו. כי כמו שקורה אצלנו, כשאנחנו מפסיקים להיות בקשר עם חבר קרוב, עם הזמן הוא מתחיל להישכח מהחיים שלנו, עד שהוא הופך להיות חתיכה קטנה מאוד בזיכרון שלנו, בלי השפעה חזקה על החיים. אותו דבר בני ישראל במצרים ביחס לקב"ה: הם הכירו אותו, ידעו שהוא קיים, אבל בגלל חוסר החיבור התמידי אליו הוא היה אצלם בזיכרון, ככה מאחורה.

עכשיו תיכנס לראש: "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּפָרֶךְ. וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל-עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶה--אֵת, כָּל-עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם, בְּפָרֶךְ". חברים, בפרך! כשבני ישראל היו במצרים הם הוחזקו בכוח בתור עבדים, והם היו במצרים במשך 430 שנה. תחשוב על זה רגע, זה מצב ממש לא פשוט.

תיכנס לנעליים שלהם, תרגיש את מה שהם הרגישו. תדמיין עכשיו שאתה נמצא בארץ ישראל, ויש פה רודן מאוד אכזרי שיכול לעשות מה שהוא רוצה. אין דמוקרטיה, אין משטרה, אין בית משפט, אין למי להתלונן. ואם בא לו, הוא יכול להרוג את מי שהוא רוצה בלי שאף אחד יפריע לו, וסדר היום שלך תלוי במה שהוא מחליט.

אתה קם בבוקר, שותה את הקפה שלך, ובשעה 8 מתחיל היום שלך. איך הוא מתחיל? איך שהוא רוצה. איך הוא נגמר? איך שהוא רוצה. מה יהיה במהלך היום? מה שהוא מחליט. אתה עבד, וכל המהות שלך זה לעבוד בשבילו ולעשות את מה שהוא אומר, ואין לך מה לעשות בנידון.

עכשיו בעבודה יש עליך שוטרים של הממלכה ששומרים שלא תזייף, ואתה חוטף מכות כל פעם שאתה מתחיל לזייף. "וימררו את חייהם", ואין דבר כזה שאין עבודה. "וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל-עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶה". כל עבודה. אין לנוח.

הילדים שלך, האישה שלך, החברים שלך, המשפחה שלך, כל מי שאתה מכיר ואוהב נמצא בדיוק באותו המצב. אלו החיים שלך. יכול לבוא אליך עכשיו שוטר הביתה, להרביץ לאישה שלך או לילדים שלך, אתה רואה את זה בעיניים שלך, ואתה לא יכול לעשות שום דבר. נורא! להיות עבד זה לא פשוט. אין לך חופש, אתה לא עושה מה שאתה רוצה, אין חופשות משפחתיות, אין דבר כזה "אני לא מרגיש טוב אז אני לא בא לעבודה". אין את הגמישות הזאת שיש לנו עכשיו. אנחנו כפופים למרות של מישהו עם ראש מטורף, שיכול לעשות מה שבא לו, ואנחנו לא יכולים להגיב.

תבין, זו הייתה המציאות שלנו. זה המצב שהעם שלנו היה בו עד שהקב"ה בא ושחרר אותנו. חברים, מצרים זה בדיוק כמה שעות נסיעה מפה. אתה קולט? זה חי.

עכשיו, אחרי שנכנסנו לראש של עם ישראל במצרים, מכאן אפשר להתקדם לכיוון היציאה. בני ישראל היו עבדים במצרים, הם לא כל כך מכירים את בורא עולם והם לא כל כך מחוברים אליו. הם זכרו שהוא קיים ושהוא איכשהו קשור אליהם, אבל אין חיבור חזק. ובכל זאת הם צעקו אליו שיעזור להם, והוא שומע אותם ושולח להם את משה ואהרון שישחררו אותם.

אחרי שפרעה חוטף תשע מכות לא קלות בכלל, במכה העשירית והכי קשה הוא מחליט לשחרר אותם: "וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם: כִּי-אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת. וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי--גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה, כְּדַבֶּרְכֶם. גַּם-צֹאנְכֶם גַּם-בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם, וָלֵכוּ; וּבֵרַכְתֶּם, גַּם-אֹתִי."

בני ישראל עבדים, והגיע הזמן להשתחרר מהכלא, מהסבל, מהמכות, מהחיים המרים, מהעבודה הקשה. סוף סוף חופש! בני ישראל קמים בלילה של מכת בכורות, לוקחים מה שהם יכולים לקחת, ויוצאים ממצרים.

תקלוט רגע נקודה חשובה: כשהם יוצאים ממצרים, זו לא הייתה יציאה שלמה במאה אחוז. למה? כי תחשוב רגע, אלו היו החיים שלהם. עבדות זה מה שהם מכירים. לעזוב את מה שאנחנו מכירים זה צעד לא פשוט בכלל, גם אם זה גורם לנו לסבל. כמה אנשים אתה מכיר שנמצאים בקשר זוגי נוראי ועדיין לא עוזבים אותו? זה לא פשוט לעזוב את החיים שאנחנו מכירים ולהפוך אותם במכה אחת למשהו אחר, וזה מה שהם עשו.

אז מצד אחד הם רוצים להשתחרר מעבדות לחירות, הם רוצים את החופש, אבל זה ממש לעקור את כל מה שהם מכירים ולהתחיל הכל מחדש. וזו אחת הסיבות למה הם באים למשה בטענה של "למה הוצאת אותנו ממצרים?".

עכשיו תדמיין בן אדם בן 60. לחיות כל החיים שלך בתור עבד, בסבל נוראי, בלי חופש, בלי יכולת להגיב, ופתאום אתה חופשי לגמרי! אתה משוחרר, והם יוצאים. איזה תענוג! קצת מעורבב בחששות של מה יהיה איתי הלאה, אבל איזה תענוג.

ואז מה קורה? פרעה מתהפך. "וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה... וַיֶּאְסֹר, אֶת-רִכְבּוֹ... וַיִּקַּח, שֵׁשׁ-מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, וְכֹל, רֶכֶב מִצְרָיִם". אתה קולט? הבן אדם התהפך לגמרי ואסף את כל הצבא הכי חזק שלו, סוסים ומרכבות, כדי להחזיר אותם לעבדות. "וַיִּרְדֹּף, אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם, כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ". הם הגיעו אליהם.

עכשיו זה קריטי מאוד. תחשוב רגע, תיכנס לראש של בני ישראל. הם, עם כל הציוד שלהם, עם הילדים, עם התינוקות, עם החמורים, עם הצאן, עם הבקר, עם כל החיים שלהם, שוחררו מעבדות לחירות, סוף סוף השתחררו, ופתאום הם קולטים את כל הצבא של מצרים מאחוריהם. צבא שלם! סוסים, מרכבות, לוחמים, כלי נשק, הכל. והם? ברגל.

זה כמו בן אדם שנשפט, קיבל גזר דין שכל החיים הוא בכלא, ישב 20 שנה, החליטו לשחרר אותו, ובדרך הביתה הוא קולט את כל הצבא עם נשקים שלופים רודף אחריו כדי להחזיר אותו חזרה. ופה זה יותר גרוע, כי זה פרעה. אין דמוקרטיה, אין בית משפט, אין בית דין עליון, אין ערעורים. מבחינתם, כשהם רואים את פרעה עם כל הצבא שלו, יש שתי אופציות: או שבאמת הוא בא להחזיר אותם להיות עבדים, שזה נורא, "וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל-עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶה", או שהוא בא להרוג אותם. אי אפשר לדעת. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, אין משטרה.

קולט את הסיטואציה? אתה עומד עם תינוק ביד אחת, שני ילדים קטנים מצד שני, כל הציוד שלך איתך, כל הצאן והבקר שלך איתך. השתחררת מעבדות ועכשיו אתה חופשי, ופתאום אתה קולט שאתה עומד במדבר: מצד אחד ים, מצד שני פרעה עם כל הצבא שלו. מה היית עושה?

פה מתחילה הנקודה העיקרית שאני רוצה להעביר לך. אנחנו די רגילים לחיים שאנחנו חיים, אנחנו די מרגישים בנוח לעשות את מה שאנחנו עושים, למרות שלפעמים זה לא מה שבאמת היינו רוצים לעשות. ואנחנו יותר מפחדים מההרגשה שבאה עם השינוי החדש מאשר מהסבל של ההרגל הישן. זה מה שמוביל אותנו לחיות חיים שאנחנו לא כל כך רוצים, שבסוף, בגיל 120, אם נסתכל אחורה על החיים שלנו, יהיו לנו יותר חרטות מאשר נקודות אושר.

אבל מה קורה אם אנחנו כן מבינים שאנחנו במקום לא טוב בחיים, ואנחנו כן רוצים לעשות שינוי, אבל אנחנו חוששים? יש בנו פחדים שאולי זה לא יצליח?

פה מגיעה הנקודה העיקרית. בני ישראל עומדים באמצע המדבר עם כל המשפחות שלהם ועם כל הציוד שלהם, מצד אחד ים ומצד שני פרעה עם כל הצבא, שבא או להחזיר אותם לסיוט שהם היו בו או להרוג אותם במדבר. ואז משה אומר להם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ--הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם--לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ."

אתה עכשיו בדרך לשיפט אמיתי בחיים שלך, אתה עכשיו בדרך לשינוי שרצית. "התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום": היום אתה תראה את הישועה, אין לך ממה לפחד, רק תבטח בי וכבר תראה את הישועה.

מצרים, כמו שאמרנו, זה האבטיפוס למקום צר, למקום לא נוח, להרגלים הלא טובים שלנו. ומה אומר לנו משה בשם הקב"ה? "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם--לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם". את המקום הצר הזה שאתה נמצא בו היום, את ההרגשה הלא טובה הזאת שאתה מרגיש, אתה יותר לא תרגיש. "כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם--לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם".

אבל כל זה בתנאי אחד: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ!" אל תעצור! אני יודע שהחיים קצת סוגרים עליך, אני יודע שקשה לך לראות קדימה, אני יודע שלא פשוט לך לשנות הרגלים. אבל תמשיך! אל תעצור!

אבל מצד אחד אני רואה את כל הצבא של פרעה בא להרוג אותי, ומצד שני יש ים. לאן אני ממשיך? "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ!" זה לא משנה אם אתה מצליח לראות קדימה או לא. אל תעשה חשבונות אם תצליח או לא! אתה מאמין במה שאתה עושה? אתה סומך עליי? לא משנה מה אתה רואה, ים, צבא, שוטרים, חיים מרים, עבדות, מכשולים, פחדים, חובות, אתה תמשיך! אל תעצור!

זה מוסר ההשכל של פרשת בשלח: הישועה לא מגיעה למי שעומד וצועק, היא מגיעה למי שנוסע. הים לא נבקע לפני שהם זזו, הוא נבקע כשהם המשיכו. אז גם אתה, במקום הצר שלך, עם הפחדים שלך, תעשה את הצעד הבא. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ.