מיומנו של בעל תשובה – חלק ב: למה אנחנו מאמינים לרופא יותר מאשר לאבא שבשמיים?

1. מי שמזהיר אותך מהתהום אין לו שום אינטרס ממך – הוא לא אויב ולא טיפש, הוא רק רוצה להציל אותך.
2. אנחנו מבקשים עזרה רק במצב של חנק טוטאלי, אבל 99% מהאנשים ברחוב יענו: איך אני יכול לעזור?
3. לרופא אנחנו מאמינים בגלל תעודה, למרות טעויות ברזומה; לאבא שבשמיים, שלא טעה איתנו אף פעם, אנחנו לא מקשיבים.
4. תחושת החוסר נולדת רק מהמחשבה שמגיע לי ומההשוואה לאחרים – האמת היא שלא חסר לך כלום.
5. החיים ניתנו לך במתנה בלידה ומתחדשים כל רגע בלי שעשית דבר – כל נשימה היא חסד, ובסוף ישאלו מה עשית איתה.

"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

התדרדרתי. אני כבר על קצה התהום. אני מכיר את המקום הזה. הייתי פה כבר. זו לא פעם ראשונה שאני כאן.

בפעם הראשונה שהייתי פה לא שמתי לב שזו תהום, וגם אם שמתי לב – לא אמדתי את העומק שלה. לא ידעתי שהיא מסוכנת לי. נהניתי ממנה. שמחתי לעמוד על הקצה. לא עלה באפי ריח הגוויות שנמצאות למטה. לא התייחסתי לכל המצבות שהיו מסביבי. היו הרבה אנשים טובים שניסו לצעוק לעברי שאזהר, שלא אתקרב, כי הייתי במרחק של צעד אחד קטן מליפול ובזה היו מסתיימים החיים שלי. ברוב טיפשותי, ראיתי את כל מי שניסה להזהיר אותי כאויב, כאדם לא חכם.

איך יכול להיות דבר כזה? הטיפש היחידי שהיה שם זה הייתי אני. רק אני.

היום, כשאני מסתכל אחורה, אני שואל את עצמי: "איך יכול להיות שחשבתי שהאנשים האלו טיפשים?" "איך יכול להיות שחשבתי שהם אויבים שלי?" הרי השכל הישר אומר בפשטות, שאם מישהו מזהיר אותי ממשהו שעומד לקרות לי ואני לא שם לב אליו – אין לאדם הזה שום נגיעה אינטרסנטית בדבר, ומן הסתם לא יוצא לו מזה כלום. כי מה יצא לו מזה שאני אנצל? כלום! וכל המטרה של אותו "אויב" היא רק להציל אותי שלא אפול לתהום.

בפעם הקודמת כשעמדתי על התהום – שמחתי, ביליתי, רקדתי, שתיתי, שרפתי את החיים שלי עם הבלים ושטויות שחלפו ולא יחזרו לעולם. היום אני לא זוכר כמעט כלום ממה שהיה, וגם אם אני זוכר נקודות קטנות שבהן באמת נהניתי – אלו רק תמונות מטושטשות, כי מההרגשה של ההנאה לא נשאר כלום.

שוב אני עומד על הקצה ויש פה ריח של גוויות, והפעם אני מריח. הפעם קשה לי לנשום. הפעם אני נמצא על הקצה ואין מי שצועק לי. אין מי שמזהיר אותי. אני רואה את הכל לבד.

אני היחידי שיכול להציל את עצמי. על גבי אני סוחב את אשתי ואת ילדי, ואם אני נופל – אני לא נופל לבד. מה שמחזיק אותי לא ליפול זה הם. המשפחה שלי. האנשים שהכי קרובים לליבי.

אלו שאמורים לצעוק אליי, אלו שאמורים להזהיר אותי, לא נמצאים כאן, כי הם חושבים שהכל בסדר איתי. אני לא מבקש עזרה. אני לא צועק שמשהו לא בסדר.

זו אחת הבעיות שלנו כבני אדם – אנחנו לא מבקשים עזרה כשאנחנו צריכים, אלא אם כן זה מצב קריטי וכבר אין ברירה. אתה חייב לעצור לרגע, לשים את האגו שלך בצד, לאזור אומץ ולקום לעשות! אם לא תעשה, אף אחד אחר לא יעשה בשבילך!

כולנו נולדנו עם הזדמנות שווה לחיים טובים, ולכולנו יש סולם שמוצב לפנינו. ישנם כאלו עם סולם קצר שיכולים להגיע למטרה במהירות, וישנם כאלו עם סולם ארוך שצריכים טיפה יותר עבודה כדי להגיע ליעד.

אתה רוצה תורה? היא מונחת בקרן זווית. אתה צריך עזרה? קום ותבקש. אף אחד לא ילך ברחוב ויעצור אותך באקראיות כדי להציע לך עזרה, כי הוא לא יודע שאתה צריך.

מה מונע ממך לבקש? הרי אתה יודע בוודאות שהתשובה שתקבל מ-99% מהאנשים שתעצור ברחוב ותבקש מהם עזרה תהיה אותה התשובה: "איך אני יכול לעזור?".

אנחנו יצורים מאוד חברותיים, אבל כשזה נוגע אלינו – אנחנו מלאים באגו מנופח, ואנחנו חושבים שאנחנו אלו שעושים הכל, ואם לא נעשה – לא יקרה. אנחנו צריכים להפנים שאנחנו חיים בחסד, ואסור לנו לפספס את החסד הזה. וכשאנחנו צריכים עזרה – כדאי שנבקש, כי במידה ולא – המצב יכול להיות קריטי.

לדוגמא: אדם צועק לעזרה רק כשהוא מגיע למצב של חנק טוטאלי. כשהרופא, חס ושלום, אומר שמצאו מחלה, שאין תרופה, ושחס ושלום נותרו כמה חודשים לחיות.

למה לרופא אנחנו מאמינים בקלות? הרי הוא אומר לנו דברים קשים על החיים שלנו, ולא חסרות פעמים שבהן הרופא טעה. למה בכל זאת אנחנו מאמינים? כי יש לו תעודה. אדם כמוהו הסמיך אותו להיות רופא, וגם נתן לו תעודה כדי להוכיח את ההסמכה שלו, ועל סמך זה אנחנו מאמינים לו.

אבל מה אם נגלה שהרופא הזה עבר את בחינות הרפואה שלו על ציון 56 בלבד? (דהיינו, הוא לא העיפרון הכי חד בקלמר.) מה אז יקרה? אנחנו נאמין לאותו הרופא? סביר להניח שעדיין נאמין לו.

יותר מזה, ישנם רופאים שעשו טעויות קריטיות ברפואה – גרמו לחולים לקחת תרופה שלא מתאימה להם, נתנו טיפולים לחולים שלא היו צריכים, טעו בניתוחים וגרמו לאיבוד חיים של לא מעט אנשים – ואנחנו ממשיכים להאמין להם ולשים את החיים שלנו בידיים שלהם למרות כל זאת.

אין לי, חס ושלום, שום טענה כלפי שום רופא, ובטוחני שהם עוסקים במלאכת קודש של הצלת חיים. אך השאלה שלי היא: למה אנחנו לא מאמינים לקב"ה כמו שאנחנו מאמינים לרופא? למה אנחנו לא סומכים ומקשיבים לאבא שבשמיים לפחות כמו על הרופא? למה אנחנו לא מתייחסים אליו בכבוד, לפחות כמו שאנחנו מתייחסים לרופא: "שלום אדוני הרופא, מה שלומך? איך אתה מרגיש?" הרי לאבא שבשמיים אין טעויות ברזומה, אין לו גרימת מוות ברשלנות, אין לו טעויות בנתינת מרשמים או תרופות לא נכונות.

איך זה שאני בעצמי לא מתייחס לאבא שבשמיים, למרות שהוא לא עשה איתי טעות אחת כל החיים? אין דבר אחד בחיים שלי שאני יכול להגיד שלא היה תקין.

יותר מזה – אני אישית יכול להעיד על אין סוף ניסים והשגחות פרטיות שראיתי בעיניים שלי, ושאני עדיין רואה כל רגע ורגע שאני חי. ואני עדיין קשה עורף, מורד, ממרה, מתעלם, לא מתייחס, מכחיש, מסובב את הראש, לא רוצה להקשיב. מעדיף לעבוד קשה ולא לראות את המשפחה, פוזל לכל מיני הנאות מטופשות של רגע שלא נשאר לי מהן כלום, עוזב את התורה הקדושה, לא לומד גמרא כמו שצריך, אין לי עיתים לתורה, הפסקתי לכתוב מאמרים, בקושי רב מזכה את הרבים, עושה טובה שהולך לתפילות, שומר שבת בקושי, מקטרג על עם ישראל, רואה אנשים בעין רעה, חושב שאני יותר טוב, דן את כולם לכף חובה – ועוד יש לי תלונות למה לא הולך לי בחיים.

אני רוצה לעשות רק דבר אחד: לצעוק חזק לאבא שבשמיים שיעזור לי לראות את כל הטוב ואת כל החסד הגמור שאני חי בו. לצעוק לאבא שבשמיים שאני רוצה להבין באמת שאני חלק מעם ישראל, אני חלק מעם הנצח, כולנו משפחה אחת גדולה, כל מי שנמצא מסביבי הם אחיי היקרים. אני רוצה לדון את כולם לכף זכות, לראות את כולם בעין טובה, לעשות חסדים מהבוקר ועד הערב, לא להתעסק עם שום דבר חוץ מלעשות טוב לאנשים אחרים, לנצל את הכוחות שאבא נתן לי כדי להשפיע טוב לכל מי שמסביבי.

רק דבר אחד יכול לעזור לי להגיע לשם, אבל אני בטיפשותי לא מתייחס אליו כמו שצריך, לא בוטח בו מספיק, לא מאמין בו באמת ואני מזלזל בו. ולמה? כי אין לו תעודה.

אני חושב שמגיע לי, אני חושב שמישהו חייב לי משהו, אני לא מספיק מעריך את מה שיש לי. רק בגלל שאני חושב שחסר לי – אני מרגיש איך שאני מרגיש. רק בגלל שאני רואה משהו אצל מישהו אחר ואני סובר שהדבר הזה צריך להיות גם אצלי – אני מרגיש את החוסר. אבל האמת היא שלא חסר לי כלום.

הדבר היחידי שאני צריך לעשות זה רק לעצור ולהתבונן מסביבי על כל הדברים שיש לי בחיים.

כשהתעוררת היום בבוקר, אמרת תודה? כשישבת לאכול ארוחת בוקר, צהריים או ערב עם המשפחה שלך, או אפילו לבד עם עצמך – אמרת תודה? "אבל מה, עבדתי קשה כדי לקנות אותו!" נכון, אתה צודק לגמרי – טענה טובה. אז אמרת תודה על העבודה שאליה התקבלת, ושבזכותה יכולת לקנות את האוכל שאכלת?

אני לא צריך להמשיך ולעבור איתך את כל השלבים עד שתבין שכל החיים שלך הם חסד אחד גדול, ארוך ומתמשך. כל רגע שאתה חי – זה חסד עצום!

הדרך הכי טובה להבין שכל החיים שלנו הם חסד אחד ענק, היא להתבונן בלידה. מה הדבר הכי גדול שילד מקבל כשהוא נולד? חיים. נשמה. חיות. הוא עשה משהו כדי לקבל את זה? הוא עבד שעות נוספות כדי לזכות בזה? כל מי שיגיד שכן, נצעק לעברו: "טמבל! הרי הוא לא היה כאן לפני כן כדי לעשות את המשהו הזה שזיכה אותו בחיים שלו!".

כל אדם שנולד מקבל חיים במתנה, והוא לא עושה שום דבר כדי לזכות בהם. זה חסד גמור מאת ה' יתברך. עכשיו, שאתה קורא את המאמר הזה – אתה עושה משהו ספציפי כדי להמשיך לחיות? אתה בכלל שם לב לנשימות שלך? אתה סופר את דפיקות הלב שלך כדי לוודא שהן תקינות, ושלא החסרת פעימות בדקה האחרונה? הרי אנחנו יודעים שאם החסרת כמה פעימות – המצב לא טוב.

מקודם, כשאכלת, דאגת שהקיבה שלך תעבוד כמו שצריך כדי שהאוכל יתעכל בצורה טובה? דאגת שהגוף יקבל וישאיר את כל המרכיבים החיוניים לקיום שלך, ואת הפסולת ישליך? עשית משהו כדי שכל החבילה הזאת שנקראת גוף האדם תעבוד בצורה תקינה?

זה נקרא חיים. אתה עכשיו חי ונושם. את החיים שלך קיבלת במתנה, ואתה מקבל אותם כל רגע ורגע מחדש. "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".

אלו אותם החיים שקיבלת במתנה כשיצאת לאוויר העולם. אלו אותם החיים שקיבלת בחסד גמור מה' יתברך, בלי שעשית שום דבר כדי לקבל. אלו אותם החיים שבסוף יילקחו ממך, ומן הסתם יתשאלו אותך מה עשית איתם.

הממשלה לא אשמה, המיסים לא גבוהים, יוקר המחיה לא באמת יקר, האנשים לא באמת רעים, ואני לא קשה עורף – פשוט שכחתי שלאבא שלי יש סולם.