משה אמר "עם קשה עורף" — וברגע אחד לקח אחריות על כולם

"וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ" בפסוק הזה משה אומר לקב"ה "עם קשה עורף הוא". במילים אחרות - העם קשה עורף - אבל לא אני. אני לא קשה עורף. ואז מיד לאחר מכן הוא אומר "וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו" - במילים אחרות - גם אני שותף בעוונות ובחטאים של העם. איך זה מסתדר? מצד אחד "עם קשה עורף הוא" - ולא אני, ומצד שני - גם אני עשיתי את העוונות ואת החטאים עם העם ביחד.

עם ישראל עשה את חטא העגל בזמן שמשה היה על הר סיני, וכשהקב"ה אמר למשה "לך רד...כי שיחת העם" – משה כביכול אומר לקב"ה: "נכון. העם הוא זה שחטא בחטא העגל – ואני לא קשור לפעולה עצמה של החטא – אבל אני ממש לא מוציא את עצמי מהעם – כי גם אני חטאתי!

וזו הסיבה שמשה אומר לקב"ה באותו הפסוק: "עם קשה עורף הוא" – אני לא קשה עורף ואני לא הייתי איתם בחטא העגל, אבל מיד באותו הפסוק הוא אומר: "וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו".

גם אני שותף בחטא הזה ובעוון הזה. תסלח לנו".

אז אין פה סתירה — יש פה שתי שכבות: שכבה אחת — אמת: העם קשה עורף.

שכבה שנייה — שייכות: אני חלק מהם, עד הסוף.

וזה בדיוק מה שהופך את הבקשה שלו לחזקה: אם הוא היה אומר "הם חוטאים" — זה לא היה עובד.

אם הוא היה מתעלם מהבעיה — גם לא היה עובד.

הכוח שלו זה שהוא מחזיק את שני הקצוות ביחד:

גם אמת חדה בלי לייפות,

וגם אחריות מוחלטת בלי לברוח.

וזה מסר עמוק מאוד: אתה יכול לראות את הפגם — בלי להתנתק מהשייכות.

ואתה יכול להיות נקי אישית — ועדיין לקחת אחריות על הכל.

מנהיג זה אחד שלוקח אחריות מלאה על הכל – ולא מפיל את האשמה על אחרים – גם אם הוא לא קשור לסיטואציה.

לקחת אחריות על הכל בחיים – זה פשוט לקחת שליטה.