שלושת הכוחות החזקים ביותר שאף אחד לא לימד אותך לשלוט בהם

1. אנחנו חיים בשלושה ממדים: הזיכרון (עבר), ניסיון החיים (הווה) והדמיון (עתיד), והם קובעים אילו פעולות נעשה ואילו לא.
2. הזיכרון גורם לסבול ממה שכבר קרה, והדמיון גורם לסבול ממה שאולי יקרה. ברגע עצמו, בדרך כלל, הרוב תקין.
3. מה שבחינם (מוח, חכמה, זיכרון, דמיון) הוא היקר באמת, ומה שנקנה בכסף תמיד ניתן להחלפה.
4. מי שרוצה מוצא את הדרך, ומי שלא רוצה מוצא את התירוץ. רצון אמיתי לא מותנה בכך שיהיה קל.
5. כמו נגר שמכיר את כליו, חייבים ללמוד לשלוט בכלי החזק ביותר שקיבלנו: כוח המחשבה.

זוכרים את מעשה בראשית? כתוב שם שאלוהים ברא את האדם רק ביום השישי, אחרי שהוא ברא את כל העולם. למה רק ביום השישי? כי קודם כל בונים את הארמון ואת הממלכה, מכניסים את השומרים ואת המשרתים, ורק אחר כך מביאים את המלך. איך כל זה קשור אלינו? שימו לב טוב: אנחנו בני האדם חיים בשלושה ממדים.

עבר: זה הזיכרון שלנו. ככל שהזיכרון שלנו יהיה יותר עשיר, זה מה שיקבע את הפעולות שאנחנו נפעל. הווה: זהו ניסיון החיים שלנו. עתיד: זה הדמיון. ככל שהדמיון שאנחנו מסוגלים לדמיין יותר עשיר ויותר ויזואלי, זה מה שיקבע את סדר העדיפויות שלנו, אילו פעולות אנחנו נפעל ואילו לא.

הבעיה היא שאנחנו לא יודעים איך להשתמש בכוחות האלה או לשלוט בהם, כי לא לימדו אותנו שום דבר עליהם. וכעת, כשאנחנו מבוגרים יחסית, הכוחות האלה מעורבבים אחד בשני וכמעט שאין לנו שליטה עליהם.

כל הדברים שיש בעולם בחינם הם למעשה הדברים הכי חשובים שקיימים, ואי אפשר להחליף אותם. וכל הדברים שאנחנו קונים בכסף למעשה לא שווים כלום, ותמיד אפשר להחליף אותם בדברים אחרים. הבעיה היא שאנחנו לא משקיעים ולא מעריכים את מה שבחינם, כמו מוח, חכמה, זיכרון ודמיון, ואנחנו משקיעים יותר מדי ומעריכים יותר מדי את מה שניתן להחליף: מכוניות, בגדים, תכשיטים, סדרות טלוויזיה, הצגות וכדומה. אני לא אומר שלא צריך ליהנות בחיים, אבל זה צריך להיות בשליטה מלאה.

בגלל שאנחנו לא יודעים להשתמש בכוחות הללו, התוצאה היא הרסנית: המוח שלנו עובד נגדנו ולא איתנו. והתוצאה של כל התהליך הזה היא שבסוף אנחנו מפקפקים ביכולות שלנו, ולא מעיזים לעשות דברים שבתור ילדים היינו שמחים לעשות בקלות.

שימו לב לתוצאה של חוסר השליטה בכוחות האלה. זיכרון: אנחנו בקלות יכולים לסבול, ואפילו עדיין סובלים, ממה שקרה לנו לפני כמה שנים. דמיון: אנחנו כבר עכשיו סובלים ממה שאולי יכול לקרות בעוד כמה ימים, ובהרבה מהמקרים זה בסוף בכלל לא קורה.

זוהי תוצאה ישירה של חוסר שליטה בכוחות הללו, וזה מה שמביא אותנו בני האדם לחיים רציפים של סבל בלי יכולת שליטה. אנחנו חושבים שאנחנו סובלים בחיים שלנו, ממש עכשיו, וזה ממש לא נכון. כי אם תסתכלו על עצמכם ממש ברגע זה, ותשכחו מכל מה שקרה לכם בעבר או ממה שיכול לקרות לכם בעתיד, סביר להניח שהרוב תקין.

אנחנו לא מאומנים להשתמש נכון בזיכרון ולא מאומנים מספיק להשתמש נכון בדמיון. ואז הזיכרון גורם לנו לסבל, הדמיון גורם לנו לסבל, ושני הכוחות האלה יוצרים סבל עכשווי שמראה לנו באופן שקרי שאנחנו סובלים בחיים שלנו. למען האמת, אנחנו סובלים אך ורק מחוסר השליטה על שני הכוחות האלה, שהם בסך הכל מה שהופך אותנו לבני אדם: זיכרון מאוד ברור וחוש דמיון מאוד מפותח. אם ניקח לאדם חצי מהמוח שלו, סביר להניח שהוא יחיה בשלווה.

תסתכלו על בעלי החיים. זה בדיוק ההבדל בינינו לבינם: אין להם זיכרון ואין להם דמיון. הם מונעים על ידי אינסטינקטים, מה שאומר שרוב החיים שלהם נמצאים בהווה, והם נהנים מכל רגע.

לאדם חולה או לאדם נכה פיזית עוד אפשר לעזור עם קביים, כיסא גלגלים, תרופות וכדומה. אבל אדם שסובל מכך שהוא לא יודע או לא מאמין ביכולות שלו, הדרך היחידה לעזור לו היא לשנות את האמונה שלו על עצמו. לשנות לו את הסיפור שהוא מספר לעצמו על עצמו. שני המכשולים האלה שעוצרים אותנו בחיים עוצרים אותנו רק בגלל סיבה אחת שהזכרנו קודם: אנחנו לא יודעים ולא למדנו איך לשלוט בהם. ואם נלמד איך לשלוט בהם ואיך להשתמש בהם לטובתנו, החיים שלנו יהיו הרבה יותר קלים, הרבה יותר נוחים, וכמובן הרבה יותר שמחים, עם הרבה פחות סבל.

שימו לב איך נראית סיטואציה של אדם שלא שולט במחשבות שלו. נגיד שאדם ממוצע, שמרוויח 5,000 שקל בחודש, חושב שהוא רוצה להשיג משהו שקצת גדול עליו מבחינה טכנית במצב הנוכחי שלו. לדוגמה, הוא חושב מאוד חזק שהוא רוצה לקנות בית שעולה 2 מיליון שקל. אבל באותה המחשבה נדחפת לו לראש עוד מחשבה: "איך אפשר להשיג את זה בכלל? זה גדול עליי". ובפועל הוא רואה שיש לו רק 100 שקלים בכיס.

מה קרה פה? אותו אדם מצד אחד הכניס לעצמו מחשבה של "אני רוצה ואני יכול להשיג את הבית הזה", אבל מצד שני נכנסה לו מחשבה, על סמך הזיכרון שלו או על סמך הדמיון שלו, שזה גדול עליו ואי אפשר להשיג את זה. במילים אחרות, הוא אומר לעצמו שהיה מתאים לו ושהוא רוצה שיהיה לו את הבית הזה, בתנאי שהוא לא יצטרך להשקיע בזה יותר מדי. וזה אומר שהוא לא באמת רוצה את הבית הזה. כי אם הוא באמת היה רוצה אותו, סביר להניח שהוא היה מוצא את הדרך, למרות שיכול מאוד להיות שהדרך קשה ומפרכת.

מי שרוצה מוצא את הדרך, ומי שלא רוצה מוצא את התירוץ. נגיד שאדם שוחה בים, ופתאום באה רוח חזקה וסוחפת אותו 100 מטר מהחוף. יש מצב שאותו אדם יגיד לעצמו "זה רחוק לי מדי, אני מוותר"? אין סיכוי. למה? כי מבחינתו למות זו לא אופציה, והוא יעשה הכל כדי להגיע לחוף.

ועוד משפט מפתח: שני כוחות בחיים מניעים את האדם, הנאה וכאב. זה משפט שטוני רובינס אמר, אבל שימו לב טוב לתוספת הקטנה: ישנו כוח אחד בחיים שמניע את האדם לעשות כל פעולה שהוא עושה, וזה כוח הדמיון. הדמיון הוא זה שגורם לו לדמיין האם אותה פעולה תוביל אותו בסופו של דבר להנאה או לכאב.

עכשיו נחזור לזיכרון ולדמיון. למה הזיכרון והדמיון הם שני המכשולים הכי גדולים שיש לנו בחיים? כי הם אלה שגורמים לנו לפקפק ביכולות ובכוחות שיש לנו, מה שבסוף מוביל אותנו לכך שלא נשתמש בהם כמו שצריך, אם בכלל. שני הכוחות האלה נראים לנו שליליים בגלל שהם גורמים לנו סבל עכשיו, למרות שהם שני כוחות מאוד חיוביים אם רק נדע לשלוט בהם. הזיכרון שלנו גורם לנו לפקפק בעתיד שלנו בגלל דבר שאולי ניסינו בעבר לעשות כמה פעמים ולא הצלחנו, ולכן יש סיכוי גדול שלא ננסה שוב בעתיד.

ניתן דוגמה מעט קיצונית. אם אני אגיד לאדם מבוגר שיושב על כיסא "קום מהכיסא ותתחיל לרחף", מה הוא יענה לי? "אני לא יכול", "זה בלתי אפשרי". למה? כי זה מה שהוא זוכר מהפעם האחרונה שהוא ניסה, בתור ילד. אבל אם אני אגיד לו שיקום ויתחיל ללכת, הוא יגיד שאין בעיה. למה? כי את זה הוא כבר ניסה לא מעט פעמים והצליח, ולכן הזיכרון שלו מיד אותת לו שזה משהו שאפשרי לעשות. מצד שני, באותו זיכרון שלו, בתוכנה שלו, בתת המודע שלו, מוטבעת הידיעה שאי אפשר לעוף, ובזה זה נגמר. למרות שבתור ילד היה לו הרצון לעוף, ובאותו זמן בתוך תוכו הוא גם האמין שזה אפשרי.

הפואנטה היא שאת רוב הפעולות שלנו אנחנו פועלים, ואת רוב הסיכונים בחיים אנחנו מעיזים לקחת או לא לקחת, על פי הזיכרון שיש לנו מאותה הנישה. וברוב המקרים זה בדיוק מה שתוקע את האדם מלפעול פעולות שיקדמו אותו קדימה. אם בזיכרון מופיע לי שפעם אחת הצלחתי לעשות משהו, רוב הסיכויים שאני אנסה לעשות אותו שוב. אך אם מופיע לי שניסיתי פעם אחת ולא כל כך הלך לי, סביר להניח שלא אנסה שוב. וחבל, כי כמו שאמרתי קודם: אין גבול ליכולות שיש לנו. כדי להתחיל לזוז בחיים, אנחנו חייבים לשלוט בשני הכוחות הבסיסיים האלה.

לפני שנגר ניגש לבנות ארון, הוא חייב להכיר את כל הכלים שיש לו בארגז ושאיתם הוא צריך לעבוד, כי אם לא, סביר להניח שהוא יעשה נזק. לפני שעורך דין ניגש לייצג אדם בתביעה משפטית מול שופט, הוא חייב להכיר את כל הדינים, את כל החוקים ואת כל הממצאים, כי אם לא, סביר להניח שהוא יפסיד במשפט, ויש סיכוי גבוה שהוא יעשה נזק ללקוח שהוא מייצג. לפני שאדם נכנס להתאמן בחדר כושר, אם הוא לא יידע באילו מכשירים להשתמש ואיך להשתמש בהם, סביר להניח שהוא יפגע בבריאות שלו. אז איך יכול להיות שאנחנו מסתובבים בתוך גוף עם יכולות רוחניות מעל הטבע, ואנחנו לא יודעים איך להשתמש בהן?

לסיכום: הכלי החזק ביותר שניתן לאדם הוא כוח המחשבה שלו, המוח. בעזרתו אנחנו מסוגלים לבנות לעצמנו את החיים שעליהם אנחנו חולמים, ובעזרתו אנחנו יכולים להחריב את כל העולם הפרטי שלנו, וגם את העולם בכלל. הזיכרון והדמיון הם לא האויבים שלנו. הם הכלים שקיבלנו בחינם, והם הופכים למכשול רק כשאנחנו נותנים להם לנהל אותנו במקום לנהל אותם.

מובא בשם רבינו האר"י ז"ל: כשיש ח"ו דבר בעיר, אינו יכול לשלוט רק באלו שיש להם פחד, אבל אלו שמתחזקים בליבם בביטחונם בה' ומתגברים על הפחד, אין שום רע יכול לשלוט בהם. הפחד הוא דמיון שלא נשלט, והביטחון הוא דמיון שמכוון למקום הנכון.

בואו נתאמן על שליטה מלאה במחשבות שלנו, וממילא יתקיים בנו הפסוק: ה' צילך על יד ימינך.