פרשת מקץ - ואני שואל

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא" האחים של יוסף באו אליו למצרים לשבור אוכל כי חזק הרעב בארץ, ויסף זיהה אותם והם לא זיהו אותו, ואז הוא התחיל להנכר ולהתנכל להם, כולא אותם, מטלטל אותם, מלחיץ אותם ואומר להם שהם מרגלים, ושילחו להביא את האח הקטן שלהם בנימין וכו', ולאחר 3 ימים כשהם יצאו מהכלא – "את האלוהים אני ירא", וא"ש בקטנותי הגדולה מאוד:

הרי הכל זה הקב"ה, הוא זה שהחליט שימכרו אותך, הוא זה שהוריד אותך למצרים, הוא זה שהכניס אותך לכלא, הוא זה ששלח את האחים שלך אליך – ומעל הכל – יוסף הוא סמל לאמונה חזקה מאוד בקב"ה, ואם הכל זה הקב"ה, אתה סמל אמונה בקב"ה - ואתה באמת ירא את האלוהים, אז מדוע אתה מתנכל להם?

ואני מחזק את השאלה בכך שאומר, שכתוב בפירוש "את האלוהים אני ירא".

אלוהים זה מידת הדין, משמע – שאתה מאמין שמה שקרה לך – קרה רק על פי דין והיה צריך לקרות. אז שוב א"ש – מדוע אתה מתנכל להם?

* "וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ" בהמשך לשאלה הקודמת: בנוסף לכך שיוסף הוא סמל האמונה, הרי כתוב שכאב ליוסף לעשות לאחים שלו את מה שהוא עשה להם (התנכל להם) כמו שכתוב "ויבך", וא"ש: הרי אני מסרב להאמין שיוסף עשה זאת מתוך נקמה אישית. אז אם זה כל כך כואב לך עד לרמה שאתה צריך ללכת לצד ולבכות – מדוע אתה עושה זאת, ויתרה מכך – מדוע אתה ממשיך לעשות זאת?

* תשובה לשתי השאלות: לע"ד נ"ל, שיוסף לא בא להתנכל ולא בא לנקום. יוסף בא לתקן, וזה ההבדל התהומי.

יוסף לא פועל מתוך נקמה, לא מתוך כעס - ולא מתוך “חשבונות פתוחים”.

אם זה היה כך – הוא לא היה צריך שלושה ימים, לא היה צריך לכלוא, להלחיץ, לטלטל, לא היה צריך תהליך, ולא היה צריך להזכיר שם שמיים בכל התהליך הזה.

היה לו את הכוח להוריד אותם במקום – והוא לא עשה זאת, כי יוסף בחר לפעול ממקום הרבה יותר עמוק: הוא מבין שמה שקרה לו לא היה בשליטתו – וזה היה גזירת דין, אבל מה שקרה לאחים שלו בעקבות מה שהם עשו לו - עוד לא תוקן.

האחים שלו בחרו במודע לעשות לו את מה שהם עשו, ולמרות שזה היה בשליטתם לא לעשות – הם בחרו שכן, והאמונה של יוסף לא מבטלת אחריות אנושית, היא רק מגדירה אותה נכון.

הקב״ה סיבב את הסיפור, נכון. אבל בסוף האחים בחרו למכור אותו, הבחירה הייתה 100% שלהם, והבחירה הזו יצרה אצלם פגם שדורש תיקון, ופה נכנסת הנקודה הקריטית:

כשיוסף אומר "אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא" - הוא לא אומר: "אני מוותר לכם כי הכול מהשמיים", אלא הוא אומר בדיוק את ההפך:

מידת הדין לא אומרת “אין אחריות”. היא אומרת “יש סדר”, ובגלל שאני ירא אלוקים, אסור לי לטשטש את האמת. מידת הדין פועלת מידה כנגד מידה, ואם אני לא יעביר אתכם את מה שאתם צריכים לעבור כדי לתקן את מה שעשיתם – מידת הדין תעשה זאת במקומי – ומי יודע מה יקרה לכם.

מידת הדין לא אומרת “אין אחריות”. היא אומרת “יש סדר”. והסדר האלוקי מחייב שתהיה תשובה, הכרה, תיקון, ושינוי פנימי. בלי זה – הסיפור לא נסגר.

עכשיו שימו לב:

יוסף לא מדבר על המכירה ועל מה שהוא עבר בשום סיטואציה. הוא לא מזכיר שום דבר ולא נוגע בעבר. הוא לא אומר להם: “מכרתם אותי”, והוא לא פותח את הפצע – אלא הוא בונה סיטואציה חדשה שמעתיקה אחד לאחד את המבחן הישן: אח קטן, שנוא לכאורה***, סכנה, אפשרות לנטוש אותו – והשאלה היא אחת האם אתם אותם האנשים שמכרו אותי? או שהתחרטתם על זה, עשיתם תשובה ואתם כבר אנשים אחרים? זה לא עונש. זה רנטגן. זה מראה. זה בירור, וכאן מגיע השיא:

יוסף לא מחפש צדק לעצמו, אלא הוא מחפש תיקון למשפחה, כי בלי תיקון – עם ישראל לא יכול להיבנות. שבטי י-ה לא יכולים לעמוד על בסיס של מכירה, קנאה, והכחשה, ויוסף - דווקא בגלל האמונה שלו – הוא מבין שהוא שליח בתוך תהליך אלוקי גדול ממנו.

לפעמים הקב״ה עושה את הנס בשקט, ולפעמים הוא עושה אותו דרך אדם שמוכן להחזיק מתח, כאב, ודין - עד שהאמת יוצאת לאור.

אז א"ש – למה הוא "מתנכל"?

התשובה האמיתית היא: הוא ממש לא מתנכל להם, והוא לא מוותר להם. הוא מתקן אותם.

מי שמאמין באמת לא מוחק תהליכים. מי שירא אלוקים לא בורח מאחריות. מי שחי בתודעה של "יש מי שמנהל את העולם" - יודע שיש הבדל ברור בין "זה היה צריך לקרות", לבין “זה לא צריך להתברר", ויוסף?

הוא לא סמל של אמונה רכה.

הוא סמל של אמונה חזקה מספיק כדי לעמוד עם הדין בלי להתבלבל, בלי להתייפייף, ובלי לעקוף את האמת.

*** - "“אח קטן, שנוא לכאורה" - הכוונה לבנימין, אבל לא ברמה הפשוטה והטכנית של "האח הקטן במשפחה", אלא ברמה הנפשית-תודעתית שבה יוסף בונה את המבחן.

בנימין הוא האח הקטן במובן הכי עמוק של המילה: הוא החלש, התלוי, זה שאין לו כוח, זה שאין לו מעמד ושאין לו הגנה עצמית.

הוא הבן הצעיר של רחל, בדיוק כמו יוסף.

הוא הילד של האהבה המיוחדת. הוא זה שעליו מתנקזת כל הרגישות של יעקב, ובדיוק בגלל זה – הוא הופך - בעיניים שלהם - לאיום פוטנציאלי, ולא כי הם באמת שונאים אותו - אלא כי הוא מייצג את אותו טריגר נפשי שהפיל אותם בפעם הקודמת: אח אחד שמקבל יחס אחר, קרבה אחרת, אהבה אחרת, ויכול לעורר שוב קנאה, פחד, ודחייה.

ולכן "שנוא לכאורה" - לא כי בפועל הם שונאים את בנימין, אלא כי הסיטואציה מציבה אותו במקום שבו אפשר לשנוא אותו, ובדיוק במקום שבו הם כבר פעם נפלו.

יוסף לא מחפש רגשות מוצהרים, הוא מחפש תגובה אמתית כשאין מצלמות. האם כשבנימין בסכנה, כשאפשר להיפטר ממנו, כשאפשר לומר "לא אנחנו, שיישאר", כשאפשר לחזור הביתה נקיים - האם הם שוב יבחרו בדרך הקלה, או שיקריבו מעצמם כדי להציל אח?

וזה עומק המהלך:

יוסף לא משחזר את העבר כדי לנקום, אלא כדי לבדוק אם הוא באמת עבר.

הוא שם את בנימין בדיוק באותה משבצת נפשית שבה הוא עצמו היה פעם: צעיר, אהוב, פגיע, עומד מול אחים עם כוח לבחור, וזה מביא את כל הסיפור למבחן: אם בנימין ננטש - זה אומר שלא היה שינוי, ואי אפשר לסמוך על האחים. אך אם בנימין ישאר מוגן - זה אומר שהלב שלהם והפגם שהיה - תוקן.

ולכן בנימין זה לא "אח קטן" טכני, וזה לא "שנוא" בפשט.

זה אח קטן שמעמיד את המראה לאחים בצורה האמיתית והטובה ביותר.

זה "שנוא לכאורה" - כי המבחן הוא לא מה הם מרגישים, אלא מי הם הפכו להיות כשאותו טריגר חוזר בדיוק, ויוסף, מתוך יראת אלוקים אמיתית, לא מוותר על הבירור הזה - כי בלי הבירור הזה - אין תיקון, אין המשך – ואין סגירה לעניין המכירה.

* "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה" "אותי שכלתם" = אתם הבאתם עלי את השכול הזה.

מנ"ל שיעקב ידע שהאחים מכרו את יוסף, והיה סבור כי הוא מת.