פרשת בא – ואני שואל: למה אתם מחכים למכות?
- רק כשאדם נדחק לפינה הוא מתחיל להתעורר. יש שתי דרכים להתעורר: מבחירה או מטרגדיה – והרוב מחכים ל"אין ברירה".
- "ויסר מעלי רק את המוות הזה": מי שמתעורר מצרה מתמקד רק בצרה הנוכחית ולא בחיים התקועים שלו, ולכן חוזר לסורו מהר.
- כדי לדעת מה תפקידך בעולם אתה חייב קודם להכיר את הכלים שלך ולפתח אותם למקסימום – ורק אז מתחילים להבין מה בונים.
- לצאת מאזור הנוחות לא מספיק – חייבים לא להשאיר אחריך פרסה ולשרוף את הגשרים שמובילים חזרה למצרים.
- יציאת מצרים = יציאה קבועה מאזור הנוחות. מי שבוחר בה הופך לצבאות ה', שותף בתכלית הבריאה – והקב"ה דואג לצבאות שלו.
"וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם", "וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה".
אחרי שהקב"ה הביא על פרעה את מכת ברד, והברד לא השאיר אחריו שום ירק בעצים ובשדות מצרים, פרעה מיהר לקרוא למשה ולאהרון. אבל אם נשים לב, אחרי שפרעה אומר למשה שהוא חטא לקב"ה, הוא לא אומר למשה ולאהרון שהוא ישחרר את עם ישראל. הוא רק אומר שהוא חטא, והוא מבקש שיורידו מעליו "את המוות הזה".
רק כשאדם מרגיש שהוא נדחק לפינה – הוא מתחיל להתעורר.
שתי אופציות יש לאדם להתעורר על החיים שלו: או מתוך בחירה, או מתוך טרגדיה. לצערי הרב, הרוב הגדול מחכים ל"אין ברירה אחרת", וגם שם ההתעוררות היא חצי כוח, כי ברוב הגדול של המקרים הם חוזרים לסורם יחסית מהר. ויותר מזה: "ויסר מעלי רק את המוות הזה". מה שגורם להם ל"התעוררות" זו רק הבעיה הנוכחית שיש להם, "רק את המוות הזה", ושאר הבעיות שיש להם בחיים לא באמת מפריעות להם מספיק, ולא גורמות להם להתעורר באמת.
אדם מתמודד עם הרבה מאוד בעיות וצרות שהוא מביא על עצמו, וכל זה לא מספיק לו כדי להתעורר, מסיבה פשוטה: לא מספיק כואב לו מזה שכואב לו. אבל אז, כשמגיע משהו שכן גורם לו להתעוררות קלה, הוא שוכח את כל הצרות והסבל שהוא סבל לפני כן, כי כשאדם סובל צרות וייסורים בתוך אזור הנוחות שלו – הוא לא מרגיש שהוא סובל.
"ויסר מעלי רק את המוות הזה" – מכאן לומדים שפרעה עדיין לא הבין בפני מה הוא עומד ומה עוד מחכה לו. הוא התמקד רק בבעיה שעמדה מולו באותו הרגע, "רק את המוות הזה". ומכאן אנחנו לומדים: כשאדם חווה צרה בחיים שגורמת לו למעט התעוררות, הוא מתמקד רק בצרה עצמה ולא בהשלכות שלה, וכל המהות שלו עכשיו היא רק להוריד מעליו את הצרה עצמה.
לא מפריע לו שהחיים שלו תקועים, לא מפריע לו שהוא לא מתקדם, לא מפריע לו שהוא בחובות, לא מפריע לו שהחיים שלו קשים מאוד, ולא אכפת לו שהוא לא מממש את עצמו ואת התכלית שלו בעולם. מה שהוא רואה עכשיו – זה רק את הצרה הנוכחית.
"וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם", "וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל יְהוָה", "וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם".
ראינו שפרעה לא אמר למשה שהוא ישחרר את עם ישראל, ואם כך יש לשאול: אם פרעה לא אמר בפירוש שהוא ישחרר את עם ישראל, מדוע משה עתר אל הקב"ה, ומדוע הקב"ה עצר את המכה? לעניות דעתי, נראה לי שאם אדם באמת ובתמים מודה בטעות שלו, חוזר בתשובה ואומר "חטאתי לה'" – הקב"ה נעתר לבקשתו ועוצר את המגפה.
"וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת יְהוָה עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה". איך נדע מה התכלית שלנו בעולם? למה באנו לכאן ומה התפקיד שאנחנו אמורים למלא?
התשובה: רוב האנשים משקיעים על עצמם ולא בעצמם, וההבדל הזה הוא שיקבע איך החיים שלהם ייראו. לכן, לעניות דעתי, כדי שאדם יוכל לדעת מה תפקידו בעולם וכיצד לממש אותו, הוא קודם כל חייב להכיר את עצמו. וכדי להכיר את עצמו, הוא חייב להכיר אילו כלים רוחניים יש לו, הוא חייב לפתח אותם במקסימום לפי היכולות שלו, ולאחר מכן הוא יעלה על הדרך להבין מה תפקידו בעולם.
משל לאדם שהביא לחברו ארגז כלים סגור ואמר לו: "תתחיל לבנות", מבלי לומר לו מה לבנות, אילו כלים יש בארגז וכיצד להשתמש בהם. כדי שהחבר יוכל לדעת מה צריך לבנות, המינימום ההתחלתי הוא להכיר את הכלים ולדעת להשתמש בכל אחד מהם, ורק לאחר שהוא יכיר את הכלים וידע כיצד להשתמש בהם – יוכל להתחיל מעט להבין מהו התפקיד ("עד באנו שמה").
יתרה מכך: כשאדם עולה על הדרך ומתחיל לממש את התכלית שלו בעולם, הוא לא יודע לקראת מה הוא הולך ואיך העבודה תיראה ("וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה'"). ולמרות שאזור הנוחות מסרב לשחרר אותו ומושך אותו מאוד לחזור חזרה, הוא חייב להתעקש כדי לצאת בשלמות ולא להשאיר אחריו שום דבר ("גם מקננו ילך עימנו לא תישאר פרסה"). אבל לצאת משם זה לא מספיק! אותו אחד חייב גם לשרוף את הגשרים שמקשרים אותו או שמובילים אותו חזרה לאזור הנוחות שלו. למצרים.
"וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לָיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" – כמה כוח יש בפסוק הזה לשנות לנו את החיים.
פרעה חיכה לקבל את כל עשר המכות, ורק אחרי שהוא קיבל את המכה הכי קשה מבחינתו, ומת לו הילד, רק אז הוא התעורר. וכשהוא התעורר – הוא לא חיכה! "וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לָיְלָה"!
רגע אחי, חכה לבוקר! למה ככה מהר? כי המכה הזאת הייתה כואבת מאוד. ואני שואל: למה אתם מחכים? למה לחכות לקבל מכות שיפילו אתכם על הברכיים ויביאו אתכם להתחנן לשינוי, כשאתם יכולים לבחור לעשות אותו עכשיו?
הרי אתם מבינים שהמצב שלכם לא הכי טוב. אתם מרגישים שהאמונה שלכם ברצפה, הדימוי העצמי שלכם נמוך, אתם רוצים לצאת מהמינוס בחשבון הבנק, אולי אתם רוצים לצלם סרטונים לרשת אבל אין לכם מספיק ביטחון עצמי, ואתם יודעים שאתם מסוגלים להרבה יותר. אז למה לחכות לכאפות כמו פרעה?
"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מכאן אני לומד שכל יציאה ממצרים, דהיינו מאזור הנוחות, היא "צבאות ה'", ובעזרת ה' נסביר. אומר בעל הסולם בספר מתן תורה: "האדם אוהב את המנוחה ושונא את התנועה עד שלא עושה שום תנועה אם לא להשגת המנוחה".
אדם בהול על פרנסתו, ומרוב שהוא טרוד בפרנסתו הוא שוכח את עצמו. בעקבות כך הוא לא מממש את זכות הבחירה שלו בעולם, מה שמוביל אותו לא לממש את תפקידו בעולם, ומכאן הכל מתדרדר.
"הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ".
"אם תיטיב שאת". הפסוק הזה אומר בפשטות וללא שום צל של ספק, שזכות הבחירה שיש לנו בתור בני אדם היא רק להתקדם ולהתפתח באופן אקטיבי ורציף בלי הפסקה, דהיינו יציאה קבועה ושוטפת מאזור הנוחות. אי-בחירה קבועה ושוטפת ביציאה מאזור הנוחות (מצרים) = בחירה אקטיבית ברע.
יציאת מצרים = יציאה מאזור הנוחות אל החיים האמיתיים. ונראה לי שהחיים האמיתיים נמצאים אך ורק מחוץ לאזור הנוחות, דהיינו כשאדם מתאמץ מעבר למה שהוא חושב שנכון לו. כשאדם יוצא סוף סוף מאזור הנוחות שלו, הוא יוצא ממצרים.
הקב"ה ברא את העולם עם תכלית ספציפית, ובעולם הוא ברא ברואים שיממשו את תכליתו של עולם. כל הברואים מלבד האדם שואפים לממש את שיא הפוטנציאל העצמי שלהם, ושואפים לצמוח, להתפתח ולגדול למקסימום שלהם, ללא הפסקה וללא ויתורים עצמיים. אין להם זכות בחירה, הם מממשים את תכלית הבריאה מטבעם ובעל כורחם באופן קבוע, ולכן פרנסתם מזומנת להם באופן שוטף, ולרוב ללא מאמץ מיותר.
אך לבני האדם יש זכות בחירה: אדם יכול לבחור להפסיק לממש את הפוטנציאל שלו באופן שוטף. הוא מפסיק ללמוד, לגדול ולהתפתח למימוש שיא הפוטנציאל שלו, ובכך הוא מוציא את עצמו מהשותפות עם הקב"ה במימוש תכלית הבריאה. הסיבה שבגללה הוא נמצא מחוץ לתכלית הבריאה היא מצרים. אזור הנוחות.
באזור הנוחות אין מימוש פוטנציאל, אין לימוד קבוע ושוטף, אין מאמץ מעבר, אין גדילה ואין התפתחות אישית. במילים אחרות, באזור הנוחות אין מימוש של זכות הבחירה, וכל זה נובע מכך שהאדם בוחר להשקיע את הרוב הגדול של החיים שלו ברדיפה אחרי הממון והפרנסה.
מצד שני, בכך שאדם בוחר לצאת מאזור הנוחות, דהיינו ברדיפה אחרי לימוד, התפתחות אישית ומימוש הפוטנציאל האישי שלו באופן שוטף, הוא מממש את זכות הבחירה שלו. וכשהוא מממש את זכות הבחירה שלו, הוא ממלא את תפקידו בעולם כראוי והופך להיות שותף של הקב"ה בתכלית הבריאה. וכשהוא שותף של הקב"ה בתכלית הבריאה, ממילא פרנסתו תהיה מזומנת לו ללא מאמץ מיותר, בדיוק כמו שאר הברואים.
עצם היציאה מאזור הנוחות מגדירה את האדם כ"צבאות ה'", ואני מאמין שהקב"ה דואג לצבאות שלו.
שוב בפשטות: תכלית עולם –> תכלית אדם –> מימוש זכות הבחירה (יציאה ממצרים שהיא אזור הנוחות) = צבאות ה'. צבאות ה' = שותף בתכלית הבריאה. שותף בתכלית הבריאה = חוסה תחת כנפי ה'.
הבהרה חשובה: "בזעת אפיך תאכל לחם", "אדם לעמל יולד". כל בריאה צריכה להשקיע מאמץ מסוים כדי "להתפרנס". הכוונה ב"פרנסתו תהיה מזומנת ללא כל מאמץ" איננה שפרנסתו של אדם תגיע אליו ללא השקעה של שום מאמץ בכלל, אלא שבמקום שאדם ישקיע את כל כולו ברדיפה אחרי הממון, ההשקעה שלו תהיה בעצמו: במימוש זכות הבחירה שלו, בהתפתחות האישית שלו ובמימוש תכליתו ותפקידו בעולם. ובכך שהוא מממש את עצמו, הוא יגיע לכך שהוא עוסק רק במלאכה שהוא מתחבר אליה מטבעו, וממילא, ללא שום קשר לכמות המאמץ שהוא משקיע, הוא לעולם לא ירגיש שהוא עובד. חיות הטבע עדיין משקיעות מאמץ כדי להשיג טרף, אך אני לא מאמין שהן מרגישות שהן עובדות. זה הטבע שלהן.
אז זה מוסר ההשכל של הפרשה בשבילי: פרעה חיכה לעשר מכות, ורק כשמת לו הילד הוא קם בלילה ולא חיכה לבוקר. אתה לא צריך לחכות למכה. אתה יכול לבחור להתעורר עכשיו, מתוך בחירה ולא מתוך טרגדיה, לצאת ממצרים שלך בלי להשאיר פרסה, ולשרוף את הגשרים חזרה. ברגע שאתה עושה את זה, אתה כבר לא עבד של אזור הנוחות, אתה צבאות ה', והקב"ה דואג לצבאות שלו. אז אני שואל אותך שוב: למה אתה מחכה?
NEVO - הסוכן שיעלה אותך על הדרך לצאת מכל הבעיות בחייםהוא מאבחן במהירות למה החיים שלך תקועים וחסומים, ומייעץ לך בכל תחומי החיים: פרנסה, זוגיות, עסקים, פחדים, החלטות וכו' - 24/6 - מבלי לחכות לאף אחד.
☀️השיפט היומיצעד אחד קטן כל בוקר, עם אייל
🔴השידורים החייםבזמן אמת, עם שאלות מהקהל
