מתי הקב"ה שומע את הצעקה שלך? – וימת מלך מצרים

1. בני ישראל נאנחו והתפללו גם קודם, אבל רק אחרי "וימת מלך מצרים" נאמר "ותעל שוועתם". ההבדל לא היה בצעקה אלא באמונה.
2. הקב"ה לא שכח את ברית האבות. האמונה של בני ישראל שזה אפשרי היא שהפעילה את "ויזכור א-לוהים את בריתו".
3. פעולה קטנה עם אמונה חזקה הולידה את עשר המכות, קריעת ים סוף, קבלת התורה וכל מה שבא אחריהן.
4. הקב"ה שומע תפילות רק כשאנחנו עצמנו מאמינים למה שאנחנו מבקשים, גם אם זה לא הגיוני.
5. רק כשתאמין שמשהו מבחינתך אפשרי, הוא באמת יהיה מבחינתך אפשרי.

מצפים לילדים בעזרת השם? צועקים לקב"ה שישחרר את הפרנסה התקועה? נמאס לכם מהכלא שאתם תקועים בו? תקשיבו טוב: הנקודה הזאת פשוטה מאוד, אבל לא קלה בכלל. אם תצליחו לסגל לעצמכם רק את הדבר הזה, אני אומר לכם בלי צל של ספק שאתם תפתרו לעצמכם את כל הבעיות בחיים. לא יהיה משהו בעולם שלא תצליחו להשיג, ואני אומר לכם בשיא הרצינות: כל דבר בעולם יהיה מבחינתכם אפשרי.

"ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל הא-לוהים מן העבודה".

הפסוק אומר שבני ישראל עבדו בפרך במצרים, נאנחו מהעבודה הקשה וזעקו לקב"ה שיושיע אותם. לי אין ספק שהם כבר נאנחו בעבר, וזו לא הפעם הראשונה שהם נאנחים. יותר מזה, אין לי ספק שהם גם התפללו ורצו שהעבודה הקשה כבר תיגמר. אבל שימו לב, חברים, שיש פרט אחד שכתוב בפסוק הזה, והוא זה שהפעם הביא את הקב"ה כביכול להקשיב לצעקה הזאת ולהתחיל לפעול. וככה גם אנחנו יכולים.

אז מה שונות הפעמים שהם צעקו והתפללו והקב"ה לא שמע, מהפעם הזאת שהוא כן שמע, ולא רק שמע אלא גם הושיע אותם? תקשיבו טוב: בכל הפעמים שבני ישראל צעקו, זעקו והתפללו לקב"ה, מלך מצרים היה בחיים. מבחינתם, כל עוד הוא בחיים, הסיכוי שלהם להשתחרר ממצרים נמוך מאוד, ולכן היה להם מאוד קשה להאמין שזה יכול לקרות. אבל אז הגיעה הסיטואציה הזאת: "וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה... ותעל שוועתם אל הא-לוהים".

רק אחרי שמלך מצרים מת, הם שוב נאנחו. אבל הפעם, אחרי המוות של מלך מצרים, הם באמת האמינו שזה יכול לקרות. מלך מצרים מת, ואחרי שהוא מת הם אמרו לעצמם: "עכשיו יש לנו סיכוי!". ואז מה קרה? "ותעל שוועתם אל הא-לוהים".

"וישמע א-לוהים את נאקתם ויזכר א-לוהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב".

מה, הקב"ה כביכול לא זכר את הברית שהוא כרת עם אברהם, עם יצחק ועם יעקב? מה, הוא באמת צריך שבני ישראל יצעקו אליו כדי להזכיר לו את הפרט הזה שהוא "שכח"? שימו לב: האמונה של בני ישראל שהפעם להשתחרר זה אפשרי ומציאותי, היא שגרמה ל"ותעל שוועתם", היא שגרמה ל"ויזכור את בריתו", והיא שתגרום לכל השתלשלות האירועים שבאו כתוצאה מכך.

רק תשימו לב מה אנחנו יכולים לגרום מפעולה קטנה שבאה עם אמונה קטנה, אבל חזקה מאוד. אחד: האמונה גרמה לזה שהתפילה עלתה אל הקב"ה. שתיים: האמונה "הזכירה לו" את ברית האבות שהוא כרת, "ויזכור א-לוהים את בריתו". שלוש: הוא הביא עשר מכות עם אותות ומופתים שלא נראו לעולם. ארבע: הוא שחרר עם שלם מעבדות קשה במצרים, מאזור הנוחות. חמש: נס קריעת ים סוף. שש: קבלת התורה, וכל מה שמתרחש במדבר לאחר מכן, עד לרגע הזה ממש שבו אתם קוראים את המילים האלה.

חברים, מה שהתחיל את כל המהלך המטורף הזה, מהעבדות במצרים ועד היום, זו רק האמונה הראשונה של בני ישראל שזה אפשרי.

הקב"ה שומע את התפילות שלנו בלי ספק. אבל מתי הוא שומע? רק כשאנחנו בעצמנו מאמינים למה שאנחנו אומרים ולמה שאנחנו מבקשים, גם אם זה לא הגיוני. "ה' צלך על יד ימינך". "אתה מאמין? אני יכול לאפשר לזה לקרות", אומר הקב"ה כביכול.

אז מה המוסר השכל? לא הצעקה משנה את המציאות, ולא כמה פעמים צעקתם. מה שמשנה הוא אם בתוך הצעקה אתם באמת מאמינים שזה יכול לקרות. בני ישראל לא חיכו שהעבדות תיגמר כדי להאמין, הם האמינו קודם, ורק אז העבדות נגמרה. רק כשתגיעו למצב שתאמינו שמשהו מבחינתכם הוא אפשרי, מבחינתכם הוא יהיה אפשרי. ואת זה, חברים, אף אחד לא יכול לעשות במקומכם.