החיים שכמעט עברו

ישנו ילד יחיד למשפחה קשת יום שחיים בעיירה נידחת.

עיירה זו מרוחקת מכל יישוב, מכל מקור מים ומכל מקור אוכל.

בהיותו בגיל צעיר, הורי הילד דאגו לו לכל צרכיו ולכל מלבושיו ומנעליו, והוא מקוצר דעתו בשל גילו הצעיר – אינו שם לב למתרחש סביבו שעל מנת שהוריו יספקו לו מחסורו, הם צריכים להתאמץ במאוד מפאת מיקומה של העיירה.

כדי להשיג אוכל, צריכים ההורים לעמול קשה כל היום - מבוקר ועד ערב, ולא עוד - הם גם צריכים לנסוע למרחקים של שעות כדי להשיג אוכל ומלבוש.

מיותר לציין שוב, כי בהיותו צעיר מאוד, לא יכול הילד להעריך ולומר תודה כראוי להוריו על מה שהם עושים בעבורו, ואפילו להיפך – כשחסר קצת, הוא נוהג בחוסר כבוד מוחלט, מתעצבן, כועס ומורד בהוריו על המחסור הזמני שלא באשמתם ואף גם צועק:

"אבא, אני רוצה נעליים חדשות! למה לאברהם קנו נעליים ולי אין?! אני לא אוהב אותך יותר!"

אביו של הילד נפגע מאוד, דמעות עומדות בעיניו והרבה מילים שלא יכולות לצאת עומדות על לשונו.

האב חושב לעצמו: "כמה שאסביר לו ואראה לו שאנו דואגים לו יותר מלעצמנו, מחטטים רגלינו להביא אוכל ומלבושים, רצים ממקום למקום, עובדים כל היום כדי לפרנס ודואגים מבוקר ועד ערב – הוא לא יבין.

מה כבר ביקשתי? בסך הכל רציתי שהוא יעריך קצת.

לא נורא, הכל יהיה בסדר, הוא בסך הכל ילד. אחכה עוד כמה שנים שיקבל דעת ויבין".

עוברות השנים ובכל יום כשישנו מחסור קל בבית – ההורים סופגים צעקות ועלבונות על לא עוול בכפם, אך בתוך תוכם הם עדיין מאמינים שיבוא יום, ויפקחו עיניו של הילד.

אין הערכה וככה הם חיי המשפחה באותה העיירה.

ההורים חיים בשביל הילד והילד לא מעריך כלום.

עם הזמן גדל הילד, קיבל דעת וכעת הוא מתחיל להבין ולהעריך את שקורה סביבו.

באחת הנסיעות המשפחתיות מחוץ לעיירה, קרה מקרה איום והוריי הילד נהרגו בתאונת דרכים.

בעוד הילד שוכב במכונית ההרוסה, רגעים בודדים לפני איבוד הכרתו, נפקחו עיני הילד והאסימון נפל!

"לא הערכתי מספיק! לא כיבדתי! לא הספקתי לומר תודה! לא עזרתי כלל ואפילו הקשיתי על הורי!

אמאאאאאאאא! אבאאאאאאאאא! תחזרוווווווווווווווווו!" הוא צועק.

אני רוצה להגיד תודה, אני רוצה לעזור! אני רוצה לחבק ולהעריך! תחזרו!" אין קול ואין עונה.

גופותיהם של הוריו מוטלות לפניו, נשמותיהם מרחפות מעליו במקום התאונה ורואות את שמתרחש - אך הם כבר לא יכולים להגיב. הם כבר לא בין החיים.

מרוב בכי וצער עצום שבלתי ניתן לשיעור, מתעלף הילד ומאבד הכרתו.

תוך איבוד הכרתו, מתגלה מלאך לילד ואומר לו:

"ועתה ישראל, מה ה' אלוהיך שואל מעימך כי אם ליראה את ה' אלוהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו.....אשר אנוכי מצווך היום לטוב לך".

"ילדי היקר" פונה אליו המלאך, מה הוריך שהביאו אותך לעולם מבקשים?

מה בורא עולם שיצר אותך ואת הוריך מבקש?"

כי אם ליראה את ה' אלוהיך....ולאהבה אותו...וטוב לך" רק תכבד אותי ותאהב אותי - וכל זה בשבילך לא בשבילי!

כדי שלך יהיה טוב.

"הוריך בסך הכל ביקשו ממך שתאהב אותם, תכבד ותעריך אותם" אומר המלאך.

"הם לא ביקשו ממך בתמורה שום דבר בחזרה על כל מה שהם עשו בשבילך מאז שהיית בבטן אמך שסחבה אותך ודאגה לך עד היום. כך גם ה' אלוקיך!

מה הוא כבר ביקש ממך?

שתעצור רגע ממרוץ החיים שנקלעת אליו, שתעריך ותכבד אותו על כל מה שהוא עושה בשבילך?

מה באמת הוא צריך לבקש ממך שתאהב אותו?

הרי אתה לא מבין לבד שכל מה שיש לך, כל ההצלחה שלך, הילדים שלך, אשתך, בעלך, הבית שלך, הרכב שלך, הבריאות שלך, הראיה שלך וכו'– הכל זה ממנו?

ממשיך המלאך ואומר:

"תבין, כשהוריך היו בתוך הגוף כאן בעולם הזה, יכולת להעריך, יכולת לומר תודה, יכולת לעזור ויכולת להקל עליהם, וכעת כשהם אינם בין החיים – החמצת את ההזדמנות...." "אותו הדבר לגבי הקדוש ברוך הוא שברא אותך – כל עוד שהיית בתוך הגוף, יכולת לומר תודה, יכולת להחזיק סידור ולהתפלל (שזה מה שמראה שאתה מעריך), יכולת לעשות מצוות, יכולת לפעול פעולות כמו לתת צדקה, לעזור לעניים, ליתומים ואלמנות, יכולת לחבק ולנשק את הוריך, אך כעת כשעזבת את גופך – איבדת את ההזדמנות."

התקרב המלאך אל הילד, חיבק אותו בשתי כנפיו ולחש לאוזנו:

"אל תחמיץ את ההזדמנות כי לא תהיה אחת נוספת." לאחר שניות מספר, התעורר משנתו העמוקה כשאמו ואביו עומדים בחדר עם זוג נעליים חדשות בידיהם...

בואו נעריך את מה שיש לנו בחיים ולא ניתן לחיים שלנו לעבור כלאחר יד. בואו ננצל את ההזדמנות להתקרב עוד קצת לאבא שבשמיים בכל דרך אפשרית כי אחר כך כבר לא נוכל.

לי אישית נקרע הלב מכיוון שאני מרגיש חצוף ברמות מאוד גבוהות כשאני מבין מה בסך הכל הקדוש ברוך הוא – אבא שלי, מבקש ממני?

הוא זה שנותן לי הכל – ומה בסך הכל הוא מבקש בחזרה - שנאהב אותו?

איך זה הגיע למצב כזה?

תנסו לדמיין שניה אחת שאחד מההורים שלכם ניגשים אליכם ומבקשים שתאהבו אותם.

זה פשוט לא הגיוני.

"בואו שעריו בתודה" מי ייתן ונלמד להעריך לפני שיהיה מאוחר.