הזלזול המתמשך: מידה כנגד מידה והרגע היחיד שיש לך

1. מידה כנגד מידה: העונש כבר מקופל בתוך העבירה עצמה. מה שבישלת תאכל, ואין לך פתחון פה.
2. מידת הדין היא מידת הרחמים האמיתית, כי רק דרכה אתה זוכה לתקן את עצמך ולחזור.
3. באיבר שבו אתה עובר עבירה, בו אתה נענש. הרהור פוגע בחכמה, מראות אסורים פוגעים בזיכרון.
4. אתה לא פועל כלום בעולם. עליך רק הבחירה, ואת המעשה הקב"ה מגלגל ומסיים. אפילו כוס מים היא חסד עצום.
5. אתה חי רגע אחד בלבד, עכשיו. רגע שבוזבז בלי משמעות נחקק לנצח, ובו היית כאדם מת.

בזמן האחרון אני חש התדרדרות. התדרדרות בעבודת השם, התדרדרות בקדושה, רפיון במצוות ואי דקדוק ותשומת לב ראויה בחובות הלבבות. ישבתי לברר לעצמי מאיפה זה מגיע, ומה שיצא הוא המאמר הזה.

מידה כנגד מידה, כך אבא מנהיג את עולמו. מה שבישלת, תאכל, ולא יהיה לך פתחון פה להרהר, מכיוון שאתה זה שבישלת לעצמך. כשאדם עובר עבירה, כבר בתוכה מקופל העונש. אנו רואים זאת כ"עונש", כדבר שהוא רע, אבל לאמיתות הדבר אין זה אלא טוב, כמו שאנו רגילים לומר: "ה' הוא האלוקים". ה' זו מידת הרחמים, ו"אלוקים" זוהי מידת הדין. משמע, מידת הרחמים האמיתית היא מידת הדין, כי רק בעזרת הדין האדם זוכה לתקן את עצמו ולחזור, ואין זה אלא מידת הרחמים.

יתרה מזאת, אומר הרא"י בשם החכמים: אין האדם צריך לעבור עבירה על מנת להיות מין ואפיקורוס, וזו הסיבה שחכמים כינו את אדם הראשון מין ואפיקורוס. לכאורה הדבר קשה לשמיעה, אך זוהי האמת. ההסבר הוא כך: כשאדם מתאווה למשהו ותאוותו שולטת בו, אותו אדם איבד את שליטתו, ועל מנת להתגבר עליה צריך להיות גיבור אדיר, שאפשר לומר שזה כמעט בגדר הבלתי אפשרי. התאווה היא זאת שנמצאת בשליטה על אותו האדם, וכבר בתוך התאווה עצמה מקופל הכל, כולל מינות ואפיקורסות, ואין האדם צריך לעבור את העבירה על מנת להיות בגדר מין ואפיקורס. (ניתן להבין בהרחבה בשיעורו של הרא"י "התאווה, ואני חומה" מתאריך ו' בחשוון התשע"ז.)

לכן דע, שבאיבר שבו אדם עובר עבירה, בו הוא ייענש. דהיינו, כשאדם עובר עבירה עם איבריו החיצוניים, בהם ייענש. משמע, אם חס ושלום נשברה לאדם היד, יבדוק את התפילין שלו, ואם הן תקינות, יבדוק האם הוא מקיים מצוות תפילין כמו שצריך על פי ההלכה.

אך גרוע מכך הן העבירות באיברים הפנימיים, מכיוון שלתקן אותם הרבה יותר קשה. לדוגמה: אדם שעבר עבירה בהרהור בדבר אסור, ייענש במוחו, מכיוון שזהו משכן המחשבות, וסביר להניח שהעונש הוא שיאבד מחכמתו. דוגמה נוספת: אדם שעבר עבירה במראות אסורים, סביר להניח שייענש בזיכרונו שיאבד ממנו, מכיוון שעל ידי שהוא רואה מראות, הוא זוכר אותם. ולכן אמרה התורה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם למען תזכרו", שכן הסגולה לזיכרון היא שמירת העיניים.

כל זאת הייתה הקדמה לכך, שסביר להניח שנענשתי בחכמתי ובזיכרוני. קשה לי מאוד ללמוד, קשה לי מאוד לזכור, קשה לי מאוד לחדש, קשה לי מאוד לכתוב. בעבר, בעזרת השם, הייתי יושב וכותב הרבה מאוד מאמרים, והיום אני בגדר מין ואפיקורס, מכיוון שאיני מקפיד מספיק על שמירת המצוות. איני אומר שאני רואה מראות אסורים או עובר על הרהורים וכדומה, אך עליי להתחזק יותר בהקפדה על הישמרות ממקומות שבהם יכולים להיות מראות אסורים, וכן לשמור מאוד על פי שלא לומר אלא דברים שאני חייב לומר, ולשמור על עצמי מלדבר על אנשים אחרים, בין אם לשבח ובין אם לגנאי.

בספר "אורך אפים", בגנות הכעס, מובא מעשה באישה שנדבק בה רוח של אדם רשע, רחמנא ליצלן. הביאו את אותה אישה לרב מייחרשיוו שיוציא את אותה הרוח, ואותו הרשע היה אומר לרב שיעשו לו תיקון: שיביא הרב מניין שיאמרו תהלים במשך עשרה ימים, ואז יצא מהאישה. אמר לו הרב: אם כן, רצוני שתספר לי מה קרה איתך מההתחלה ועד שהגעת למצב הזה. במילים אחרות, על מה עברת כדי להיענש כך?

סיפר לו באריכות אותו הרשע, שהרבה לעבור עבירות, ואחר כך עשה עליהן תשובה גדולה מאוד, ומת מתוך תשובתו, והכל נמחל לו. נותר לו רק חטא אחד אשר עשה ולא שב עליו בתשובה, ומשום חטא זה אין לו רשות להיכנס לגן עדן והוא נע ונד בעולם. וחטאו הוא, ששמע פעם אחת אברך בן תורה ובעל מעשים טובים, שעמד בפני חותנו ואמר תהלים, וטעה בדקדוק הניקוד באות אחת. אותו רשע צחק מאוד ואמר: "הכזה בן תורה ייקרא?", ובגללו התבייש אותו אברך בפני חותנו. ולכן, אמר, נענשתי.

תראה מה קרה כאן. על חטא שנראה לכאורה קל, האדם הרשע שעשה תשובה על כל חטאיו ומת מתוך תשובתו, נענש בצורה כזאת קשה ומרה על חטא אחד שבין אדם לחברו, שלא שב עליו בתשובה גמורה. וגם לאחר מיתתו, ולמרות שעשה תשובה, עדיין קוראים לו "רשע"! נשאר לו לעשות תשובה רק על חטא אחד, ולמרות זאת עדיין הוא נקרא רשע. ואיך אני, עלוב נפש, שפל, בעל כל כך הרבה עבירות לאין קץ (ולא אאריך), מעז לפצות את פי?

אדם סובר שהוא עושה ופועל משהו בעולם, אך אין זה אלא שקר גמור. "ובחרת בחיים", אומר הקב"ה. עליך רק הבחירה, ואת המעשה אני מגלגל אליך ואני מסיים. הפעולה שאדם פועל מלאה בדרכה באין סוף גורמים שמביאים לבסוף לתוצאה, והאדם הגאוותן סובר שהוא זה שפועל, הוא זה שעושה, הוא זה שמצליח.

עלינו להעריך את האפשרות שיש לנו להגיש את ידינו לכוס מים וללגום באין מפריע, מכיוון שבתוך הפעולה של הגשת היד לכיוון הכוס, על מנת להרימה ולהגישה לפה, ישנם כל כך הרבה גורמים בדרך, שאם חס ושלום אחד מהם ישתבש או יפעל שלא כראוי, לא יוכל אותו האדם ללגום מכוס המים.

לצורך ההמחשה: עד שאדם ייהנה מצלחת אוכל, שלכאורה נראית דבר בסיסי, טבעי ופשוט, דרך ארוכה עליו לעבור. לא אאריך, אך עליו לקום בבוקר ולהתלבש לעבודה (וכל מה שבדרך), לנסוע לעבודה (וכל מה שבדרך), לעבוד (וכל מה שבדרך), לקבל שכר ולהפקידו (וכל מה שבדרך), לגשת לסופר לקנות מצרכים (וכל מה שבדרך), לשלם גמ"ח (וכל מה שבדרך), ואולי אחר כך יוכל ליהנות מהצלחת, בהנחה שלא הוא זה שמכין את האוכל. אל נא נשכח את העובדה, שכל התלאות שעבר על מנת להגיע לצלחת האוכל אינן אלא בשביל כמה דקות של תענוג במקרה הטוב, ואם לא, אזי התענוג אינו אלא כמה שניות שהוא טועם את האוכל ובולע אותו. כמו שאומרים "תאווה לחיך": כמה זמן זה בחיך? כמה שניות. ושמעתי בשם חכמים שאמרו, שכל ההנאה בכלל מקופלת לפני ביצוע התאווה עצמה, ואין כאן המקום להאריך.

עלינו להבין שהחיים בעולם הזה אינם דבר של מה בכך. עלינו ללמוד להעריך את הדברים הקטנים (לכאורה) שמאפשרים לנו קיום. בכדי להבין כמה האדם שווה בלי ראייה, עליו לבדוק מהי עלות השתלת איברי ראייה פגומים (בהנחה שבכלל אפשר מבחינה רפואית), אך כדי להבין כמה הוא, הגאוותן, אינו שווה בלי ראייתו, שילך כמה דקות בעיניים עצומות. בכדי להבין כמה האדם שווה ללא רגליים, עליו לשבת על כיסא גלגלים ולמשך תקופה מסוימת לא להשתמש כלל ברגליו (ואולי גם לבדוק את עלות הרגליים התותבות, וכן את הזמן, הצער, השיקום והמוגבלות). וכן על זה הדרך. אין זו אלא דוגמה לכסיל, מכיוון שהחכם אינו צריך דברים אלו. עליו בסך הכל להתבונן סביבו ולהבין את מה שהוא רואה.

ברגע שאדם מתחיל להתבונן בחייו, הוא מבין שאין לו זמן לבזבז. אם הייתי מעמיד ליד כל אדם שעון חול, המלא בכמות חול כפי חייו שנותרו, האם היה הולך לקניון אם לא היה בעניין של חיים ומוות? האם היה הולך למסעדה? ברגע שנפקחות עיניו של אדם לראות את שמסביבו ולהבין את מהות חייו, אין לו רגע לבזבז.

כמה זמן אדם חי? 70, 80, 90, ואם זכה אולי יגיע ל-100 שנים? זוהי טעות היסוד הנפוצה בקרבנו. אדם חי רגע אחד בלבד. עכשיו. מה עם הרגע הקודם? היה וחלף. מה עם הרגע הבא? עדיין לא בא. נמצא שאדם חי רגע אחד בלבד.

האדם סובר שרגעי חייו חולפים על פניו ואינם יחזרו עוד לעולם, אך לאמיתו של דבר אין זה נכון כלל. אין אני אומר שניתן להחזיר את הגלגל לאחור, אך כן אני אומר שכל רגע בחייו של אדם נחשב. ולכן אדם שעבר עליו רגע ללא מעש, או לחלופין רגע שבוזבז בלא משמעות, נחשב באותו הרגע לאדם מת. ההגדרה הנכונה ל"מת" אינה שהפסיק לנשום.

נחלק את כל חיינו לרגעים, ונדמה את הרגעים האלו לפאזל המחולק להמון חלקים, כפי מספר הרגעים. בכל רגע מחיי האדם הוא פועל פעולה מסוימת, בין אם טובה ובין אם שלילית, ולנצח נצחים נחקקת הפעולה באותו הרגע. לצורך ההמחשה ניקח עשר דקות, שמחולקות לעשרה חלקים (כל חלק שווה רגע אחד). אם בדקה הראשונה, ששווה רגע אחד לצורך העניין, עשה אדם מעשה חסד עם עני, לנצח נצחים נחקק באותו הרגע אותו מעשה החסד שעשה, ולנצח יישאר כך.

ובצד השני, אם חס ושלום אדם עשה מעשה נבזה שלא ייעשה, באותו הרגע, שהוא חלק אחד בתוך פאזל החיים שלו, נחקק לנצח נצחים אותו המעשה, ולא עוד, אלא שיבוא עליו בדין. בסוף חייו של האדם, הקב"ה לוקח את אותו הפאזל של האדם, שהוא בעצמו הרכיב על ידי הבחירות שביצע, ואיתו הוא יעמוד לדין, ולא יהיה לו פתחון פה לטעון טענות שווא. אם מילא את חייו במעשים טובים, יקבל שכר על כל רגע ורגע, אך אם כל רגעיו היו עבירות ורשעות, ייתן על זה את הדין. זו אחת הסיבות שאומרים על אדם שנמצא על ערש דווי "רגעיו האחרונים". מדוע פתאום חשוב להדגיש רגעים? נקודה למחשבה.

מכאן החכמים יחכימו מיד ויבינו את עניין השכר והעונש לעולם הבא לנצח נצחים, ולמרות זאת הרשעים ימשיכו בדרכם הרעה על מנת להשביע את תאוותם. כדי להעריך את המצוות, על האדם ללמוד על גודל בוראו ועל גודל החסדים והטובות שהוא משפיע עליו לאין קץ ובלי סוף, כי רק על ידי כך יוכל האדם לרצות לקיים את המצוות.

אומר בשפלות, לעניות דעתי, שאם אדם נתקע בלימודו במקום מסוים, כנראה ששם הוא צריך להשקיע מאמץ ולתקן. ואני חוזר אל עצמי: אם נתקעתי בחכמה ובזיכרון, סימן ששם מונח התיקון שלי, בעיניים ובפה.

ואסיים בדבר שהגמרא אומרת בברכות דף יט עמוד א: "והא אמר רב פפא: חד אישתעי מתריא דמר שמואל ונפל קניא מטללא ובזעא לארנקא דמוחיה. שאני צורבא מרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה." כאן מסופר על אדם אחד שדיבר בגנות מר שמואל לאחר פטירתו, ונפל עליו קנה מהתקרה ופצע את ראשו, והגמרא מסבירה: שונה הוא תלמיד חכם, שהקדוש ברוך הוא תובע את כבודו. אם הקדוש ברוך הוא תובע את עלבונם של חכמים שכבר נפטרו מן העולם, קל וחומר של אלו שעדיין חיים. וזה בדיוק מה שקרה לאותו רשע מהסיפור, שצחק על אברך בגלל ניקוד אחד ונשאר נע ונד בעולם.

אז תשמע את מוסר ההשכל שיוצא מכל זה. אתה לא נענש סתם. כל מה שקורה לך הוא מידה כנגד מידה, וזה עצמו הרחמים הכי גדולים, כי זה מראה לך בדיוק איפה לתקן. יש לך רגע אחד, עכשיו, והוא נחקק לנצח. אל תבזבז אותו על קניון ומסעדה, אל תבזבז אותו על מילה אחת מיותרת על אדם אחר, ואל תזלזל באף אחד ובאף מצווה, כי הזלזול הקטן הוא בדיוק זה שסוגר את הדלת. תסתכל סביבך, תעריך את כוס המים, ותבחר בחיים. רגע אחד בכל פעם.