אני התוהו: למה כל התערבות שלך בסדר האלוקי הורסת רק לך?

1. לאדם אין שליטה על שום דבר בחייו חוץ מהבחירה בין טוב לרע: "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב... ובחרת בחיים".
2. הכל פיקדון: שום דבר לא שייך לך, ובעל הפיקדון רשאי לדרוש אותו בכל עת.
3. מי שמתערב בסדר האלוקי הורס רק לעצמו. אדם וחווה נענשו בארבעים קללות, ומשה לא נכנס לארץ על הכאת הסלע.
4. "ה' צלך": מה שאתה עושה, הצל שלך עושה. מה שקורה לך בא ממך, ולכן תאשים רק את עצמך.
5. "משביע לכל חי רצון": שביעות רצון היא מנוחת הנפש, והעצבות באה מהרגשה תמידית של חוסר.

הקדמה: אני לא חושב שיש מי שחולק על כך שהקב"ה הוא זה שברא את העולם, ואם נמצא כאלו שכן, ניתן להפריכם על פי השכל הישר בלבד. הם מתחלקים לשתי קבוצות: האחת "חסרי הדעת", דהיינו "השוטים", והם אינם אשמים במצבם ועל כן הם פטורים ממצוות. הקבוצה השנייה הם "השקרנים".

לקבוצה השנייה אני אומר: במידה ואינכם שקרנים, ניתן להוכיח מבחינה לוגית את מציאות הבורא (ספר 'חובות הלבבות' של רבינו בחיי עם פירוש "לב טוב", עמוד קב' פרק ה' – וקל לזכור את זה בסימן קב"ה). אך לאחר שתקראו זאת, אם עדיין תהיה לכם טרוניה על נושא קיום הבורא ושמירת המצוות, שוב אתם נכנסים לשתי קטגוריות: או שנשארתם שקרנים, או שכעת שאלתכם הפכה להיות "נגיד שיש בורא, מי אמר שהתורה נכונה ושהוא נתן אותה ושהיא לא אוסף של דברים שאנשים כתבו עם הזמן?".

על כך אפנה אתכם לגוגל, ואבקש מכם לחפש "הרב יוסף מזרחי הוכחות". כל התוצאות שיתקבלו הן הוכחות שכליות ומדעיות שהתורה נכתבה וניתנה רק על ידי הבורא יתברך ולא על ידי שום גורם אחר. אני בטוח במאת האחוזים שלאחר שתצפו רק בחלק קטן של הסרטונים, תיווכחו שלא נותרה ברירה בידכם, מכיוון שאת הידיעות שיש בתורה שום אדם בעולם לא יכל ולא יכול לדעת אותן, וכן כל הצפונות, הסודות וכדומה. תישארו עם אופציה אחת בידכם, שתוביל אתכם להבין שמי שיכל לכתוב את התורה הקדושה זה אך ורק מי שברא את העולם, ושאין בה שום חלק אנושי.

אך לאחר שהתבררה לנו האמת ללא שום צל של ספק, אם עדיין נשארתם בשלכם (לא שומרים, לא נוטים לשמירת התורה והמצוות, או אפילו עדיין כופרים בתורה הקדושה), לצערי הרב והגדול אתם בוחרים להישאר בחזקת שקרנים רק בגלל סיבה אחת: אם תודו שהקב"ה אמת ותורתו אמת, תהיו מחויבים לקבל על עצמכם עול שאינכם מעוניינים בו, וכן תהיו מחויבים לשנות את אורח חייכם כפי שחייתם אותם עד עתה, ואכמ"ל (ראו מאמר "שיעור 1 – על פי הרב אמנון יצחק – אתה יודע שאתה משקר"). עד כאן ההקדמה.

לאחר שהתאמתה אצלנו הידיעה שישנו בורא לעולם, מוכרחים אנו להודות בכך שאין בורא ללא מטרה ותכלית, ומן הסתם אין בורא ללא סדר מתוכנן מראש. על כן מוטלת עלינו החובה לברר סדר זה, כל אחד כפי השגתו.

נקדים ונאמר כי לאדם מצד עצמו אין שליטה ולו על הדבר הקטן ביותר בחייו, אלא רק על בחירתו האם לפעול "טוב" או האם לפעול "רע", ועל כך נאמר (דברים פרק ל' פסוק טו' ופסוק יט'): "ראה נתתי לפניך, את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים". אני לא סובר שצריך ענקי תורה על מנת להבין את הכוונה הפשוטה של הפסוק, שמדבר בלשון יחיד (לכל אדם באשר הוא): הקב"ה נתן לפני כל אחד ואחד מאתנו רק את האפשרות לבחור בין מעשים טובים למעשים שליליים, והוא גם ממליץ לנו לבחור בחיים, דהיינו במעשים הטובים. וכן כתוב (מסכת מכות י:): "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו".

על כורחנו, וכן כל אחד ואחד מאתנו נוכח בזה בחייו, לאדם אין שליטה על שום פעולה שמתרחשת בחייו. שום דבר לא שייך לאדם ואין לו כלום משל עצמו, אלא הכל נמצא אצל האדם כפיקדון, ובעל הפיקדון רשאי לדרוש את פיקדונו בכל עת (עיין מאמר "מצד האמת – צו עיקול"). לסיכום ביניים: "הכל צפוי והרשות (היא ש)נתונה".

מכל הנ"ל ניתן להבין, שמי שברא את העולם הוא גם מי שמפעיל אותו ופועל בו בכל רגע ורגע (עיין מאמר "מצד האמת – עולם שכולו שקר") בעזרת כוחותיו. פעולותיו מכוונות למטרה אחת שמאוד מאוד ברורה לו, ובעל כורחנו כולנו בדרך להגשמת מטרה זו, בין אם אנו מעוניינים בכך ובין אם לא. דוגמא ברורה לכך היא שבכל העולם ניתן לחוש ולראות כוחות כאלה ואחרים שמנהיגים את כל העולם כולו ואין לנו שום שליטה בהם. כוחות אלו בחלקם הם כוחות מצד הדין, כגון כוח המשיכה: הרם את ידך כשהנך אוחז בחפץ מסוים, שחרר את החפץ, וכעת בעל כורחך החפץ נמשך לארץ. וכן חס ושלום אדם שנופל בעת הליכתו, אין בכוחו לעצור ולמנוע את הנפילה, אלא רק לנסות למנוע חלק מהפגיעה.

עד כה נמצאנו למדים שיש מי שמפעיל את העולם כולו ומנווט אותו למטרה אחת ספציפית, ואל לו לאדם לנסות ולהתערב ב"זרם" של הפעולות שמכוונות בכוונה תחילה על ידי הבורא יתברך. וכן מצינו בכמה וכמה דוגמאות במקרא, שמי שניסה להתערב בתוכנית האלוקית (אפילו אם נראה היה לו שאין ממש בהתערבותו), הקב"ה העניש אותו על כך, או במילים אחרות: הוא הרס רק לעצמו.

להלן נביא בקצרה שתי דוגמאות להתערבות מצד האדם בסדר האלוקי, ומה שנגרם בעקבות כך. הדוגמאות הן בכוונה תחילה על בני אדם שאין אנו יכולים לתפוס את גודל מעלתם ואת הכוונות העומדות מאחורי מעשיהם, כל אחד על פי דרגתו, ומכאן ניתן ללמוד קל וחומר על ההתערבות שלנו.

א. אדם וחווה חטאו בעץ הדעת לאחר פיתוי הנחש (בראשית פרק ג'), ועל כן כל המעורבים נענשו בעשר קללות כל אחד (סך הכל ארבעים קללות): אדם, חווה, הנחש והאדמה. שימו לב שגם האדמה, למרות שאינה שותפה בפעולה מצד עצמה אלא מה שנקרא שותפה פאסיבית בחטא, גם כן נענשה.

ב. משה חטא בגלל ששיתף את דעתו במהלך האלוקי, בכך שהיכה את הסלע במקום לדבר אליו כפי שציווה אותו הקב"ה, שנאמר (במדבר פרק כ' פסוק יא'): "וירם משה את ידו, ויך את הסלע במטהו פעמים". הוא נענש בעונש עצום בכך שנמנעה ממנו כניסתו לארץ ישראל, למרות כל תלאותיו ועמידתו לאורך כל הדרך, החל ממצרים, למען עם ישראל.

למדנו מכאן שאסור לאדם להתערב בסדר האלוקי, ועליו להבין ולהאמין שמה שקורה אתו בכל רגע ורגע הוא אך ורק לטובתו. על כן מוכרח הוא "לזרום" עם מה שקורה בחייו, בין אם זה מוצא חן בעיניו ונראה לו הגיוני וצודק ובין אם לאו, כמובן שהכל על פי דרכה של תורה ובדרך האמת בלבד, ללא כל פניות אחרות, שנאמר (תהלים פרק פא' פסוק י'): "לא יהיה בך אל זר". דהיינו, אל לו לאדם לערב שום פניה או כוונה אחרת בעבודת השם.

וכן על האדם להאשים רק את עצמו בכל מה שקורה עמו במהלך כל חייו, שנאמר (תהלים פרק קכא' פסוק ה'): "ה' צלך על יד ימינך". מה אתה משחק, גם צלך משחק לך; מה אתה מזיז את ידך, גם צלך מזיז. ועוד נאמר (מסכת אבות פרק ב' משנה א'): "דע מה למעלה, (זה רק) ממך". משמע: האדם הוא שמביא על עצמו את מה שקורה אתו, בין לטוב ובין למוטב, וברגע שאדם "מתערב" בסדר האלוקי ובסדר העולם, מתחילות הצרות.

אם תבחנו היטב, תגלו שמהותו של אדם היא רצונו, וככל שרצונו של האדם שואף לרצונו של בורא עולם, מן הסתם כך גם מתקיימת תכליתו של הבורא בבריאתו. לכן אנו נוהגים לומר לפני הברכה על הלחם "משביע לכל חי רצון". לא נאמר "משביע לכל חי אוכל", למרות שאנו אומרים זאת לפני הברכה על הלחם ולמרות שמדובר פה על שובע, אלא מדובר פה על רצונו של האדם. ברגע שאדם הוא שבע רצון, הווה אומר שהוא לא חפץ יותר בשום דבר, משמע שלא חסר לו כלום, ועל כן הוא אדם מאושר.

אגב, זה עובד גם לצד השני: העצבות באה על האדם מכיוון שהוא חי בהרגשה תמידית של חוסר. אם לאדם יש רצונות, משמע שמבחינתו חסר לו משהו בחיים, ואם חסר לו משהו בחיים, משמע שאין לו מנוחה עד שלא ישיג את מבוקשו ורצונו ישבע. יתרה מכך, במידה ויש לאדם הרבה רצונות, זה אומר שמבחינתו חסרים לו הרבה דברים, והסיבה שאדם עובד כל כך קשה במהלך חייו היא למלא את החוסרים הללו. משמע: אין לו מנוחה לעולם. זו אחת הסיבות לכך שכתוב "משביע לכל חי רצון", מכיוון ששביעות רצונו של אדם היא מנוחת נפשו.

לכן נוסיף ונאמר שעל האדם לבטל את עצמו ואת דעתו כמה שיותר למהלכים ולסדר שהבורא התכוון בבריאתו, שנאמר (מסכת אבות פרק ד' משנה ב'): "...בטל רצונך מפני רצונו", על מנת שחייו יהיו שלווים ויתנהלו בצורה הכי נכונה והכי טובה שאליה התכוון הבורא יתברך, והוא ימצא את עצמו שבע רצון מכל מה שיקרה.

אם כולנו נשב ונחשוב היטב, כל אחד מאתנו ימצא לכל הפחות דוגמא אחת מחייו הפרטיים למקרה מסוים שבו הוא התערב, ובדיעבד, לאחר גמר המקרה, מצא את עצמו אומר "חבל שהתערבתי ונתתי את דעתי".

מי ייתן שבכולנו תתקיים המשנה: "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". משמע מידה כנגד מידה: כמה שאתה עושה את רצונו, כך גם הוא עושה את רצונך; כמה שאתה מבטל את רצונך מפני רצונו, כך גם הוא מבטל רצון אחרים מפני רצונך.

וזה כל הסיפור של "אני התוהו": ברגע שה"אני" שלך מנסה לנהל את מה שלא בידיים שלך, אתה יוצר תוהו בחיים שלך במו ידיך. ברגע שאתה מבטל את ה"אני" הזה מפני רצונו, אתה מקבל סדר, מנוחה ושובע רצון. הבחירה היחידה שבאמת בידך היא בין טוב לרע, ואת כל השאר תן למי שמנהל את העולם לנהל.