פרשת מקץ: למה אזור הנוחות משתלט לך על כל החיים?

1. כשאתה מתמקד ברעב אתה לא רואה את השובע. "ולא יוודע השבע בארץ": השפע קיים, רק העיניים שלך נעולות על המצוקה.
2. התורה אומרת "רדו" ולא "לכו". ירידה לאזור הנוחות היא זמנית בהגדרה, והמטרה היחידה שלה היא לעלות חזרה.
3. מצרים זה "ונחיה ולא נמות", הישרדות בלבד. מה שנראה בהתחלה כפתרון הופך למקום שמחזיק אותך רק בחיים.
4. אפילו יעקב אבינו פחד לרדת למצרים. הפחד מאזור הנוחות הוא סימן לחוכמה, לא לחולשה.
5. "אנכי ארד עמך ואנכי אעלך": יורדים לבד, אבל עולים עם הקב"ה, בתנאי אחד, שאתה באמת רוצה לצאת.

החיים תקועים במקום? תקשיבו טוב לבעיה, וכמובן גם לפתרון. פרשת מקץ מספרת לנו בדיוק איך זה קורה, ואיך יוצאים מזה.

"וְלֹא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי כֵן כִּי כָבֵד הוּא מְאֹד". יש שובע בארץ, יש שפע, והאדם לא מצליח לראות אותו כי הוא מתמקד ברעב. "וְלֹא יִוָּדַע"! כשאנחנו נמצאים במצוקה בחיים שלנו, מאוד קשה לנו לראות קדימה, ומאוד קשה לחשוב על דרך לצאת משם. והמקום הראשון שאנחנו פונים אליו כשאנחנו מרגישים קצת לחוצים הוא מצרים. זה המקום הנוח הזה שאנחנו מכירים, למרות שאנחנו יודעים שלא בטוח שהוא באמת יפתור לנו את הבעיה. ולשם יעקב אבינו הולך. ישר למצרים.

"וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ". "למה תתראו"! יעקב ראה שהבנים שלו, האחים של יוסף, פחדו, כי הם ידעו מה מחכה להם במצרים. הם ידעו שאם הם יורדים למצרים, לאזור הנוחות, יהיה להם מאוד קשה לצאת משם.

"וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת". "נחיה ולא נמות": מצרים זה רק לחיות. לשרוד. לא שפע גדול, רק הישרדות. בהתחלה כולנו רואים את מצרים כמקום טוב, מקום שאולי יכול לפתור לנו את הבעיות שיש לנו בחיים. מקום שאנחנו "חייבים" כדי לשרוד, המקום שיעזור לנו להתקיים ויפתור לנו את הבעיה.

שימו לב למילה. כשאני אומר למישהו "רד", מן הסתם אני מתכוון שהוא גם יעלה אחר כך, ולא יישאר שם באופן קבוע. כי אם לא, למה אני אומר לו "רד"? אני צריך להגיד לו "לך". כשיעקב אמר לילדים שלו "רדו שמה ושברו לנו משם", הוא לא התכוון שתשתקעו שם. תעשו את מה שאתם צריכים לעשות שם, באזור הנוחות, כדי לעלות משם חזרה כמה שיותר מהר. אבל רוב האנשים יורדים לאזור הנוחות, ונתקעים שם.

"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם". כל השנים האלו יעקב היה בטוח שיוסף מת ושהוא לא יראה אותו יותר לעולם, ולמרות זאת, אפילו יעקב מפחד לרדת למצרים, כי הוא יודע מה זה אזור הנוחות. הוא יודע שמי שנכנס לשם, יהיה לו מאוד קשה לצאת. ולכן הקב"ה אומר לו: "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה". "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ". הקב"ה אומר לנו בפירוש: אזור הנוחות זו ירידה.

אדם שנמצא באזור הנוחות, זה נקרא שהוא יורד. אבל יחד עם זאת, כשהמצב לא טוב, זה הכרחי לרדת למצרים. זה הכרחי לרדת לאזור הנוחות כדי שנוכל לשקם את עצמנו חזרה, אבל בתנאי אחד: שכל המטרה היא לעלות חזרה. "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ". והקב"ה אומר בפירוש: כשאתם יורדים למצרים, אני איתכם.

אתם אומנם יורדים לבד, בכוחות עצמכם, "אנכי ארד עמך". אבל כשבאמת בן אדם יבקש לצאת משם ולהתחיל לחיות את החיים שהוא רוצה לחיות, "ואנכי אעלך": אני זה שיעלה אתכם. אבל אתם צריכים לרצות לצאת משם.

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". אחד הדברים היותר קשים בסיפור הזה הוא שגם הסביבה שלנו, גם החברים שלנו וגם המשפחה שלנו, כולם יורדים למצרים. וזה מה שנותן לנו את התחושה ש"זה בסדר", למרות שזה לא.

אחרי שבן אדם יורד למצרים ונכנס לאזור הנוחות, הוא מתחיל לשקוע עמוק מאוד בעבודה, בפרנסה ובטרדות החיים, והוא שוכח שהוא ירד רק כדי להרים את עצמו חזרה. ואז מגיע הרגע הנוראי מכל: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה". הבן אדם מוכר את עצמו בשביל פרוטות, והופך להיות עבד לנצח.

אז מה המסר? אזור הנוחות הוא לא האויב, אבל הוא גם לא הבית. מותר לרדת לשם כשקשה, כדי לנשום, לשקם ולאסוף כוחות. הטעות היא לשכוח למה ירדנו. ברגע שהירידה הופכת לקבע, השפע שנמצא בארץ נעלם מהעיניים, "ולא יוודע השבע", ואנחנו נשארים רק לשרוד, "ונחיה ולא נמות", עד שבסוף אנחנו נמכרים בשביל פרוטות.

לכן תשאלו את עצמכם היום בכנות: איפה בחיים שלי אני נמצא במצרים? איפה ירדתי "רק לרגע" ונשארתי שנים? ותזכרו את ההבטחה: "ואנכי אעלך". הקב"ה מוכן להעלות אתכם, אבל הוא מחכה שתרצו. מי שמחליט שהוא לא נשאר במצרים, מתחיל לעלות כבר היום.