מי נתן לך רישיון? אתה דורש שלמות מכולם. ומעצמך?

1. מכולם אנחנו מצפים לשלמות, ולעצמנו אנחנו מוותרים בקלות עם "כולנו בני אדם".
2. אותה טעות בדיוק מקבלת שני משקלים שונים, וההבדל היחיד הוא מי עשה אותה.
3. הרופא שצעק "מי נתן לך רישיון?" הוא זה שכתב את המרשם הלא נכון.
4. המבחן האמיתי הוא האם אתה מוכן למדוד את עצמך באותו סרגל שבו אתה מודד אחרים.
5. לפני שאתה מרים את הקול על מישהו, בדוק קודם את המרשם. אולי הוא בכתב היד שלך.

שאיפה לשלמות.

מכולם אנחנו מצפים לשלמות ואם מישהו לא עושה דבר מסוים בצורה מושלמת - מיד אנחנו רוטנים, כועסים עליו ומנסים לחנך אותו לשלמות.

כשאנחנו פוגשים בטעות שמישהו אחר עשה, אנחנו מיד יודעים להיות המורים שמכוונים אותם כביכול למקום שלפי דעתנו הוא הנכון, אבל מה קורה כשאנחנו אלו שעושים את הטעות? מיד אנחנו מתרצים ב: "אנחנו בסה"כ בני אדם / כולנו עושים טעויות".

רוקחת אחת סיפרה שהיא קיבלה טלפון מהרופא, והרופא בצד השני של הקו מאוד כעס, צעק עליה והשפיל אותה על כך שהיא בטעות נתנה תרופה לא נכונה לחולה שהיה אצלה.

במשך רבע שעה הרוקחת המסכנה שומעת את הרופא נותן לה שיעור מוסר ומסביר לה עד כמה זה מסוכן, לא מקצועי, וזה דבר שיכול להוביל לשלילת הרישיון הרפואי שיגרור אחריו תביעה משפטית. "איפה האחריות שלך? מי נתן לך רישיון??".

ומהצד השני, הרוקחת מוצאת את עצמה במגננה ממטח של מילים לא נעימות ומסיימת את השיחה באין ספור התנצלויות.

לאחר שנותקה השיחה, הרוקחת פנתה לכיוון המחשב כדי לחפש את המרשם, ונמצא שמי שעשה את הטעות זה הרופא, והוא זה שכתב את המרשם הלא נכון. הרוקחת התקשרה לרופא וסיפרה לו על המרשם שמצאה.

מה לדעתכם הייתה תגובתו של הרופא?

"תשמעי, כולנו בני אדם, כולנו טועים לפעמים, מזל שזה לא היה דבר יותר גרוע" ועוד כהנה וכהנה תירוצים שמטרתם לגמד את הטעות הנוראית שלפני דקה גרמה לאותו הרופא להעביר שיעור מוסר לרוקחת המסכנה עד כמה שזו טעות גדולה ונוראית.

שני דברים:

כשזה נוגע לאחרים - הטעויות הן גדולות וקשה לסלוח עליהן,

וכשזה נוגע אלינו - אנחנו בני אדם וקל לנו לוותר לעצמנו שעשינו טעות...

סליחה זו אצילות ולא חולשה.