למה הקבה שם אותנו כאן - רבינו בחיי - בעל הסולם

הסוף לייסורים – הגרסה שלך הבן אדם – כל מהות החיים שלנו זה דבר אחד: להידמות לקב"ה. זה היסוד, זה הציר שעליו הכל סובב. לכן אנחנו נקראים אדם – מלשון אדמה לעליון, אדמה לאלוקים. יש על זה ציווי ישיר, שחור על גבי לבן: “והלכת בדרכיו” (דברים כח’ ט’), וזה לא נאמר סתם פעם אחת – אלא כתוב שוב “ללכת בכל דרכיו” (שם יא’ כב’), וגם בעוד הרבה מקומות.

ומה זה אומר בפועל? כמו שהקב"ה נקרא רחום – גם אנחנו נהיה רחומים. הוא חנון? גם אנחנו נהיה חנונים. הוא צדיק? גם אנחנו נהיה צדיקים. הוא חסיד? גם אנחנו נהיה חסידים. ארך אפיים? גם אנחנו נהיה כאלה. מה שהוא – גם אנחנו. נקודה. נעתיק ממנו, נהיה שכפול של המידות שלו.

רבנו בחיי ב"חובות הלבבות" נותן פה בומבה של תובנה. הוא אומר: כל סוגי הטובות שאנחנו רואים בעולם – אפשר לחלק אותן לחמישה סוגים עיקריים: טובה של חזק שנותן לחלש.

אבל הנה הפאנץ’: הוא טוען שכל אחת מהטובות האלה – כולן! – מגיעות ממקום של אינטרס. גם אם זה לא בקטע מגעיל, יש שם משהו שהאדם מקבל חזרה. כמו מה? למשל: רחמים – כי קשה לנו לראות מישהו סובל. אנחנו מרחמים, לא כי אנחנו טהורים כמו מלאכים, אלא כי אנחנו מרגישים את זה על עצמנו. או שאנחנו עושים טוב בשביל לקבל כבוד, שם, הערכה. לפעמים אנחנו עושים טוב בשביל לקבל שכר – אם לא בעולם הזה, אז בעולם הבא. ולפעמים, אנחנו עושים טוב רק כדי להוריד מעלינו כאב לב רגעי. זה לא משנה באיזה פורמט – תמיד יש שם איזה פניה לעצמנו.

ועכשיו בא הנוקאאוט: אצל הקב"ה – זה לא קיים בכלל. אין לו פניה עצמית, אין לו שום רווח מזה שהוא משפיע עלינו. ההשפעה שלו עלינו – היא 100% טהורה. כל ההשפעה של הקב"ה על האדם – היא 100% נתינה בלי שום אינטרס! ואיך אפשר לראות את זה? פשוט: האדם – זה היצור הכי אפסי, הכי חלש, הכי שברירי והכי חסר אונים שיש, ואת זה לומדים משלושה דברים שמרסקים לנו את האשליה שאנחנו משהו בעולם הזה:

תינוק שנולד – אם ההורים שלו לא מטפלים בו 24/7 – הוא לא שורד. כלום. אפס קיום. לעומת זאת, שור בן יומו כבר רץ, אוכל, חי. ככה כל בעלי החיים – ישר אחרי הלידה, הם בעניינים.

הלכלוך והזוהמה של גוף האדם – גם מבפנים וגם מבחוץ. תנו לבן אדם שלושה ימים בלי להתקלח – אנחנו לא יכולים לעמוד לידו. דוחה. מסריח. בלתי נסבל.

החולשה הנפשית – כשקצת משתבש משהו בפרספקטיבה שלנו, כשאנחנו מפרשים סיטואציה לא נכון – אנחנו נופלים. אנחנו עצובים, מדוכאים, מרוסקים. אין שכל – אין חיים. ואיפה זה שם אותנו מול בעלי חיים? הם יודעים לשרוד, לדאוג לעצמם, להשיג אוכל, להתחמק מסכנה – ואנחנו? הרבה פעמים נבוכים, אבודים.

וזה עוד לא הכל – אם נתבונן על הגודל העצום של הקב"ה מול האפסות של האדם, נבין דבר פשוט: הקב"ה לא צריך אותנו בכלל. אנחנו לא תורמים לו כלום. אנחנו גם לא יכולים לפגוע בו. אז למה הוא משפיע עלינו כל כך הרבה שפע? כי הוא רוצה. כי הוא טוב. זה כל הסיפור.

המסקנה? ככל שהמשפיע יותר גדול – ככה הוא פחות צריך את המקבל. וכשהמשפיע הוא אינסופי – אנחנו מבינים שזה נטו להשפיע, נטו אהבה. הקב"ה ברא את העולם הזה בשביל שפע. בשביל שיהיה טוב. אבל זה לא נגמר שם – יש לו מטרה עמוקה: שלום ואחדות.

כל התפילות שלנו, כל הסיומות – זה הכל שלום. “עושה שלום במרומיו”, “ה' יברך את עמו בשלום”, “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם”, “אדברא נא שלום בך” – זה הלב של הקב"ה. זה מה שהוא מחפש: אהבה, השתוות, אחדות.

וזה לא סתם חשוב – זה קריטי! כתוב: “השם גבולך שלום – חלב חיטים ישביעך”. אם הגבול שלנו זה השלום – אם אנחנו מוכנים להתווכח, לא להסכים, להתפלמס – אבל עד גבול מסוים! והגבול הזה הוא השלום – אז אנחנו מבורכים. ברמה של "חלב חיטים ישביעך".

וכמה זה חשוב? תראו מה כתוב בגמרא ביומא דף ט’ – בית ראשון נחרב בגלל שלושה דברים: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים. אבל בית שני? שעסקו בתורה, מצוות, גמילות חסדים – נחרב בגלל שנאת חינם.

וזה לא סתם. זה שקול כנגד שלושת העבירות הכי חמורות – כאלה שאומרים לנו “יהרג ואל יעבור”. ולמה מזכירים דווקא עבודה זרה? כי במסכת דרך ארץ זוטא, רבי אליעזר בן הקפר אומר: אהוב שלום, שנא מחלוקת. ואם יש שלום – אפילו כשעם ישראל עובדים עבודה זרה – הקב"ה אומר: "עזוב אותם, אל תיגע בהם". זה פסוק: “חבור עצבים אפרים – הנח לו”. תבינו את זה: גם אם עושים את החטא הכי חמור – אבל יש ביניהם אחדות – הקב"ה מוותר!

עוד דוגמה? סוטה. הקב"ה מוכן למחוק את השם שלו – רק בשביל שלום בין איש לאישה. זה מטורף! זה גודל השלום.

ועכשיו שאלה: איך מביאים שלום כזה לעולם? איך מביאים קץ לייסורים?

הנה הפתרון – מפורש, חד־משמעי, לא משתמע לשני פנים – מתוך הקדמה לספר הזוהר, אות י"ט, של בעל הסולם: “בעת שכל בני העולם יסכימו פה אחד לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם שבהם, ולא יהיה להם שום רצון אלא להשפיע לחבריהם – אז יתבטלו כל הדאגות, כל המזיקים, וכל אחד יחיה חיים בריאים ושלמים.”

אנחנו חוזרים על זה שוב!

תקראו את זה שוב. לא יהיו דאגות. לא יהיו ייסורים. למה? כי כל אחד ידע שיש מאחוריו עולם שלם שדואג לו. אנחנו כבר לא לבד. אנחנו לא צריכים להילחם על הישרדות. כי כולם בנתינה.

אבל כל עוד כל אחד חי רק בשביל עצמו – מה הפלא שיש צרות? מה הפלא שיש מלחמות, פחדים, חרדות, מחלות?

והנה הסוד: כל הייסורים שבעולם – הם באים רק כדי להעיר אותנו. לדחוף אותנו. להוציא אותנו מהקליפה של “רק אני”, ולהחזיר אותנו לטבע האמיתי שלנו – שזה הרצון להשפיע!

זה קיים בכולנו מלידה. כמו הרצון לקבל – גם הרצון לתת הוא טבעי. אנחנו פשוט צריכים להפעיל אותו.

אז בואו נתחיל לתת. נעזור לאנשים גם אם אנחנו לא מכירים אותם. נגדיל את כמות ההשפעה שלנו ביום. נראה איך החיים שלנו מתהפכים לטובה. נרגיש יותר טוב עם עצמנו.

והברכה? היא תבוא לבד, כי אין כלי מחזיק ברכה – אלא השלום.

עכשיו יותר מזה – תקשיבו טוב לדבר מבהיל – למה אנחנו צריכים ללכת לרופא כשאנחנו חולים!

(סרטון שלום שלום) אז מאיפה אנחנו מתחילים? איך מגיעים למצב שמורידים מעלינו את הרצון לקבל לעצמנו, ומתחילים להוציא החוצה את הרצון להשפיע על אחרים – שלא על מנת לקבל חזרה?

רמת הרוחניות של האדם – שמשם מתחילות כל הצרות והייסורים שיש לו בחיים.