לפני הסידור יש אבא: הקשר שלנו עם הקב"ה – פרשת דברים

1. הפסוק בפרשת דברים אומר "כאשר ישא איש את בנו": הקשר עם הקב"ה הוא קודם כל קשר של אבא ובן, לא של חוקים ועונשים.
2. אבא שבנו חזר אחרי עשר שנים לא מגיש לו רשימת חוקים. הוא מחבק אותו. כך הקב"ה מקבל מי שחוזר אליו.
3. הלכות ומצוות חשובות ומקרבות, אבל זה לא שחור או לבן. יש אפור, ורק דרכו מגיעים ללבן.
4. העיניים של האבא הן על הילד השבור יותר מאשר על המוצלח. הקב"ה מחכה לך דווקא כשאתה רחוק.
5. הבסיס של היהדות והאמונה הוא הקשר היומי והאותנטי שלך עם הקב"ה, והוא בא לפני הקשר עם הסידור.

כמעט כל מי שמנסה קצת להתקרב ליהדות חוטף את הכאפה הזאת. הסיפור הזה יגרום להרבה גבות לעלות למעלה, אבל דווקא הדבר הזה גרם לי להיות במקום מאוד נמוך מבחינת אמונה, והרחיק אותי מהקב"ה לכל כך הרבה זמן. וברגע שהבנתי את הדבר הזה, הקשר שלי עם הקב"ה הפך להיות הרבה יותר חזק.

מהיום הקשר שלנו עם הקב"ה הולך להיות הרבה יותר חזק, ואני לא הולך להגיד סיסמאות שחוץ מלהחליש אותנו לא באמת תורמות לנו הרבה.

בפרשת דברים כתוב: "וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ - כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ, בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם - עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה". שלא נטעה, ההלכות בתורה הן דבר מאוד חשוב, אבל זה ממש לא כל התורה. תקשיבו לסיפור.

עומרי היה ילד בן 12 שקצת לא הסתדר עם הסביבה שלו, ובבית הספר היה לו קשה מאוד. הילדים שסביבו לא כל כך התחברו אליו, ומהצד של הבית ההורים שלו לא כל כך ידעו איך להתמודד עם זה, ובמקום למצוא את הדרך לעזור לו הם היו מאוד קשים איתו.

באחד הימים עומרי חזר הביתה עם תוצאות המבחן מבית הספר, וכשהוא הגיש את המבחן להורים, הפרצוף שלהם השתנה ברגע. על המבחן היה כתוב "נכשל" בגדול. ההורים ממש כעסו עליו ואמרו לו: "אתה עכשיו נכנס לחדר שלך! אין יותר משחקים, אין יותר חברים ואין יותר לצאת מהחדר! מעכשיו אתה רק לומד!".

עומרי המסכן התחיל לבכות ונכנס לחדר. הוא היה שם כמה ימים ברציפות, וחוץ מלאכול, להתקלח וללכת לשירותים, ההורים שלו לא נתנו לו לצאת מהחדר. אחרי שבוע שהוא בחדר, באיזשהו שלב ההורים הפסיקו לשמוע את קולות הבכי של עומרי וחשבו שהוא נרגע.

אחרי כמה שעות של שקט האמא הרגישה שמשהו לא בסדר. היא נכנסה לחדר, ועומרי לא היה שם. היא נכנסה ללחץ, קראה לאבא, וביחד הם התחילו לחפש אותו. הם יצאו החוצה, קראו לו, שאלו חברים, שאלו שכנים וגם הלכו לבית הספר, וכשהם ראו שהם לא מוצאים, הם התקשרו למשטרה. הילד פשוט נעלם.

ההורים מחפשים, המשטרה מחפשת, החברים מחפשים, ואף אחד לא מוצא. עוברים ימים, עוברים שבועות, עוברים חודשים, ואין. הילד פשוט נעלם. הם לעולם לא ויתרו, אבל אחרי כמה שנים הייאוש השתלט לגמרי. הם הפסיקו את החיפושים ופשוט הרימו ידיים.

עשר שנים אחר כך, ערב אחד, ההורים יושבים בסלון של הבית, ופתאום דפיקה בדלת. האבא קם, ניגש לדלת, פותח, ואת מי הוא רואה? את עומרי!

מה משתי האופציות מסתבר שיקרה עכשיו? שהאבא יסתכל על עומרי ויגיד לו: "אוווו, סוף סוף הגעת. הנה רשימת החוקים של הבית, והנה רשימת העונשים שתקבל אם לא תעמוד בחוקים האלו"? או, מה שהרבה יותר הגיוני, שהאבא יקפוץ על עומרי, יחבק אותו, ינשק אותו, ישאל אותו מה קורה איתו, יכין לו משהו לאכול, יטפל בו, ישאל אותו איפה הוא היה, ויתעניין מה היה איתו ומה עבר עליו?

"וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ - כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ..." – איש את בנו!

פשוט לא הגיוני שכשיהודי נכנס לבית כנסת ומבקש להתקרב לאבא שבשמיים, אחרי שהוא לא היה איתו בקשר כל כך הרבה זמן, במקום ללמד אותו איך לחזק את הקשר האותנטי, האמיתי והעמוק עם הקב"ה, כמו אבא ובן, ברוב הגדול של המקרים הוא מקבל לפרצוף דלי של חוקים, "עשה ואל תעשה", רשימה של פרסים אם הוא יעשה ורשימה של עונשים אם לא. זה לא גורף, אבל בהרבה מאוד מהמקרים בן אדם עושה צעד לכיוון היהדות, וישר הוא מקבל דלי של הלכות לפרצוף.

שלא תבינו אותי לא נכון: הלכות ומצוות הן דבר חשוב מאוד. זה מה שמחזיק אותנו כעם, זה מה שמלווה אותנו כל השנים, והלכות ומצוות מקרבות אותנו לקב"ה בצורה משמעותית. אבל זה לא שחור או לבן, וגם אם זה שחור או לבן, יש אפור בדרך, ורק דרך האפור יהיה אפשר להגיע ללבן!

ברור שאם יש אדם שלא מקיים הלכות ומצוות, אז הוא צריך לקיים. אבל ביחד עם זאת, לפני הקשר עם הסידור יש את הקשר האישי שלנו עם הקב"ה! עם אבא! הקב"ה הוא אבא שאוהב את הילדים שלו, והוא רוצה אותם איתו. וההוכחה לזה: הוא מחכה לנו וגם משפיע עלינו שפע, למרות שאנחנו חוטאים מדי פעם, ולמרות שאנחנו פועלים שלא לפי ההלכה בלי כוונה.

נגיד ויש לאבא שני ילדים. אחד מוצלח: יש לו אישה, יש ילדים, יש פרנסה בכיף, יש בית, והכל הולך לו כמו שצריך. ויש ילד אחד שבור: כל היום זרוק ברחובות, אין כסף, אין אישה, ושום דבר לא הולך לו כמו שצריך. על מי העיניים של האבא יהיו יותר, על המוצלח או על השבור? ברור שעל השבור! זה קשור להלכות? לא! זה קשור למצוות? לא!

הקשר היומי, האמיתי והאותנטי שלי עם הקב"ה הוא הבסיס של הבסיס של היהדות ושל האמונה. שוב חברים, זה לא או שחור או לבן. יש אפור, שרק דרכו אפשר להגיע ללבן.

אנחנו חייבים להבין שיש לנו אבא שדואג לנו, שרוצה בטובתנו, ואם אנחנו רחוקים, הוא רק רוצה שנתקרב יותר. שנדבר איתו יותר בשפה שלנו, שנשתף אותו במה שקורה איתנו, שנשתף אותו במה שעובר עלינו, ושניקח אותו לכל מקום שאליו אנחנו הולכים. אבא מתגעגע אלינו. דברו איתו. הוא מחכה לכם.