Eyal Shetrit
מחשבות מולידות רגשות, רגשות מולידות פעולות, ופעולות מולידות תוצאות.
מחקרים רבים מוכיחים שהמוח הוא שיקבע מה יהיה עם האדם בחיים.
לאן האדם יגיע, מה הוא יצליח להשיג בחיים, האם תפילותיו יענו ואיך החיים שלו יראו יקבע רק על ידי המוח שלו, או יותר נכון לומר על ידי המחשבות שלו.
"סוף מעשה במחשבה תחילה".
יש מונח כזה שנקרא "אין סוף". החכמה האלוקית (הקב"ה – הבורא – היקום).
אנחנו אפילו מוצאים את זה בהמון ספרים של גויים, רק שהם קוראים לזה "התבונה האינסופית".
ממקור החכמה הזה מגיעות כל התשובות לכל השאלות, כל הרעיונות הכי גדולים, כל ההמצאות הכי גדולות וגם כל המוזיקה שקיימת בעולם.
במקור הזה אין גבול לחכמה והיא פתוחה וזמינה לכולם.
אני רוצה לשתף אתכם במקרה שימחיש מעט את הכוח שטמון במחשבה.
במאה הקודמת בחלק מהאזורים בארה"ב, היה טקס פולחן דתי שנקרא "טיפול בנחשים".
הטקס היה מתבצע באופן גלוי בתוך כנסיות מקומיות, שבהן היו מתקבצים קבוצה של אנשים לבצע את הטקס הפולחני.
כשהמטיף או הכומר היו נכנסים לכנסיה, הם היו נושאים מזוודה או כמה מזוודות מעץ בצורת קופסא מרובעת נעולות במנעול.
הקופסאות היו בעלות דלת שקופה מפלסטיק שבה היו חורים כדי לאפשר לכניסה של אוויר.
כשהם היו נכנסים הם היו מניחים את הקופסאות על הבמה המרכזית והם היו מפעילים מוזיקה מרוממת חושים עם מסרים דתיים מחזקים כדי להכניס את האנשים לאנרגיה ולאווירה הנכונה.
ברוב המקרים היה זמר עם להקה חייה שהייתה מנגנת את המוזיקה כדי להעצים את ההרגשה.
לאחר שהאווירה הייתה נבנית בצורה שהייתה נראית לעין, המטיף היה ניגש לבמה, מדליק אש בתוך קופסת מתכת שהייתה מונחת על הבמה, והוא היה מחזיק את הידיים שלו מעל הלהבות כך שהלהבות היו נוגעות לו קצת בידיים.
המחזה הזה מכניס אנרגיות לקהל ומרים את מצב הרוח שלהם.
עד כאן החימום של הערב.
האנרגיה ששררה במקום הייתה גורמת לכולם לרקוד, לקפוץ ולהתלהב לנוכח המעשים של המטיף, וזו הייתה הדרך שלו למשוך אותם אליו.
זה הזמן לפתוח את הקופסא.
כשהמטיף היה חש שהקהל והוא נמצאים במצב הגבוה ביותר של אנרגיה, הוא היה ניגש לאחת הקופסאות, פותח אותה – ועם ידיים חשופות הוא היה שולף מתוכה נחש עכסן (פעמונים) ארסי.
כל המטרה של הטקס הראשוני לפני הוצאת הנחשים היה כדי להגביר את האנרגיות של המשתתפים רק כדי לצמצם להם את הרגשת הפחד מהנחש עד לרמה אפסית.
נחשים אלו ידועים בארס הקטלני שלהם, והם ידועים באי יכולתם לשלוט בכמות הארס שהם מזריקים בהכשה, כך שברוב המקרים כשהם מכישים – הם מזריקים את כל כמות הארס.
הארס שלהם כל כך קטלני, כך שברוב ההכשות התוצאות היו מיידיות והנזק היה קטלני:
הריסת רקמות, ניוון שרירים, שיבוש בקרישת הדם וקריסה של המערכת המוטורית בגוף. במקרה שהמוכש לא מקבל את הטיפול הדרוש באופן מידי, עלול להיגרם נזק חמור כנמק ואיבוד האיבר המוכש, ולבסוף מוות.
על האדם המוכש היה להגיע מיידית לבית החולים לקבלת טיפול רפואי.
לאחר שהמטיף היה שולף את הנחש מתוך הקופסא – ובהרבה מקרים הוא היה שולף כמה נחשים במקביל – הוא היה מניף את הנחש באוויר, כך שהחלק של הזנב של הנחש היה כרוך סביב הזרוע שלו, והחלק העליון של הראש היה סמוך לראש ולצוואר של המטיף.
לאחר שהוא היה רוקד עם הנחש במשך כמה דקות, חלק מהאנשים בקהל היו מצטרפים אליו, לוקחים בעצמם נחש דומה ומבצעים את אותו הפולחן ביחד עם המטיף.
בחלק מהטקסים המטיף היה לוקח כוס קטנה מזכוכית שהייתה מלאה בארס של הנחש או בסוג אחר של רעל, והוא היה שותה אותו בזמן שהיה רוקד עם הנחש ביד.
מה שמפתיע זה שהוא לא היה סובל משום תופעות לוואי כאלו או אחרות.
על האנשים שהיו מבצעים את הפולחן ומחזיקים פיזית את הנחשים בידיים חשופות, לא היו רואים שום סימני פחד כלשהם, וההכשות בקרב אותם אנשים היו מזעריות לחלוטין.
למה ההכשות היו מזעריות?
בדיוק מאותה הסיבה שכשמתקרבת דבורה למישהו שמפחד ממנה, היא נשארת צמודה אליו למרות שיש מסביבו עוד אנשים.
מצד שני, בקרב אלו שהראו סימני פחד מהנחשים – מספר ההכשות היה גבוה פי עשרות.
אבל שימו לב לנתון הבא:
גם כשהם היו ננשכים, האנשים לא היו מתים למרות שהם לא היו ממהרים לגשת לבית החולים לקבל טיפול, וגם כשהם כן היו מתפנים לקבל טיפול רפואי – זה היה רק לאחר שהם היו מסיימים את הטקס.
לאיזה מצב נפשי, רוחני ותודעתי הם היו נכנסים כך שהם לא היו מפחדים להחזיק נחש כזה קטלני?
למה אלו שלא פחדו היו ננשכים פחות, ואיך המצב הנפשי, הרוחני והתודעתי שאליו הם נכנסו כביכול היה מגן עליהם?
מעשה במקום אחד שהיה ערוד (נחש) והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו. הראו לו את חורו. הכניס את עקבו לתוך חור הנחש, יצא הנחש ונשך את עקבו של רבי חנינא בן דוסא ומת אותו הנחש. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. עמד רבי חנינא בן דוסא ואמר לתלמידיו: "ראו בני! אין הערוד ממית אלא החטא ממית."
(מסכת ברכות דף ל"ג).
אם אנחנו פועלים לפי דעתו של רבי חנינא (שהחטא ממית), אז אנחנו חייבים להבין מה נחשב לחטא, כי אם אנחנו מבינים שחטאים זה מה שלמדנו עד עכשיו – כל מי שננשך על ידי הנחש בטקס הפולחני שהזכרנו קודם – היה אמור למות וזה לא קרה.
לכן, אני סובר שלחטא שאליו התכוון רבי חנינא בן דוסא, והפירוש של המילה "חטאים" שאנחנו עושים היום הייתה משמעות אחרת ממה שאנחנו סוברים.
חטא זה מלשון "להחטיא". על זה אני מאמין שכולנו מסכימים.
אני טוען שיש בעולם הזה רק מטרה אחת שאותה אנחנו מחטיאים שוב ושוב.
יותר מזה, בזה שאנחנו מחטיאים את המטרה הזאת בלבד – זה מוביל אותנו לחטוא בשאר החטאים.
המטרה הזאת יכולה לפתור לאדם את כל הבעיות, את כל הצרות, את כל הטרדות, את כל הדאגות ולהפוך אותו לאדם רגוע, שליו ונינוח, ומצד שני היא יכולה להפוך את החיים שלו לחיים ממורמרים, קשים, עצובים ומלאים באין סוף חטאים.
החטא הגדול של האדם זה חוסר השליטה במוח שלו. חוסר השליטה במחשבות שלו.
חוסר השליטה הזה גורם לאדם להיות רחוק מאותה התבונה האינסופית (הקב"ה – הבורא – היקום), וכרטיס הכניסה הראשוני שמקנה לאדם זכות לעבור בשער הראשון לאוצר החכמה הוא שליטה מלאה במחשבות.
אתם מסכימים איתי שכדי להמציא המצאה גדולה כמו מנורה או רכב – חייבים את התבונה האינסופית. חייבים את המקור שממנו באה החכמה.
ההברקה לרעיון עצמו חייבת להגיע ממקור החכמה העליונה כי ההמצאה הזאת עדיין לא קיימת ואותם האנשים שהמציאו אותה, בוודאות לא המציאו אותה מתוך מקור מסוים שיכלו להעתיק ממנו.
אז למה אלו שהמציאו את ההמצאות זכו לזה?
רובם זכו כי הם התכוונו מראש להיכנס למקור החכמה. זו לא זכיה מקרית – זו פעולה יזומה.
יש דרך להיכנס להיכל החכמה, להתחבר אליו ולשאוב ממנו ידע וכוחות, והם הכירו את הדרך הזאת.
אני יודע שהבורא פתח את הגישה לכולם, יש דרך להיכנס לשם ועובדתית יש אנשים שנכנסים לשם, רק הבעיה היא שרוב האנשים מנסים לפלח את הדרך לשם בעזרת החלק המודע של המוח שלהם, שלחלק הזה אין את האפשרות הזו כי החלק הזה משמש בסך הכל כמסננת למידע שעובר דרכו ונכנס לתת ההכרה.
הדרך להיכנס להיכל החכמה האינסופית היא רק דרך תת ההכרה של האדם, כי לשם מגיעות כל הידיעות שהאדם מקבל, ומשם הוא מוציא אותם החוצה לעולם בצורה של פעולות.
אבל תחשבו על זה רגע, אם בתוך תת המודע של האדם נמצאים המון פחדים, המון חששות והמון התלבטויות – זה מה שמשודר החוצה למציאות ולפעמים האדם לא מודע בכלל שזה מה שתת ההכרה שלו מכיל.
הרבה אנשים פונים לתפילה רק אחרי שכל דבר אחר נכשל בשבילם.
הם ברוב הגדול של המקרים מגיעים לתפילה רק אחרי שהמוח שלהם מלא בפחדים ובספקות ששודרו לתת ההכרה שלהם, מה שגורם לכך שתת ההכרה שלהם – שהיא השער למקור החכמה האינסופית – משדרת את הפחדים האלו לאותו מקור חכמה, מה שגורם לכך שהתשובה שהם יקבלו מאותו מקור החכמה תהיה מקבילה לפחד ולחששות.
"ה' צילך על יד ימינך". "ה' צילך" = הקב"ה מתנהג כמו צל. אם אנחנו מרימים את היד, הצל שלנו ירים את היד.
מה שאנחנו משדרים – זה מה שנקבל.
אם במחשבה שידרנו פחד, סביר להניח שזה מה שנקבל במציאות.
"אשר יגורתי בא לי" (איוב, פרק ג' פסוק כה').
אין שערי אגרה בין המוח של האדם (תת המודע) לבין התבונה האינסופית.
אין שערי אגרה בין תת המודע של האדם לקב"ה. אנחנו מתקשרים איתו ישירות וזו הסיבה שבברכות שלנו אנחנו מברכים: "ברוך אתה ה'". ישירות אליו בלי תיווך.
לסיכום ביניים קצר:
תת ההכרה שלנו היא השער לתבונה האינסופית – השער לבורא.
הסיבה שאנחנו לא מצליחים לתקשר עם אותה התבונה, היא בגלל שתת ההכרה שלנו לא נשלטת על ידינו למרות שיש אפשרות כזו, וגרוע מזה – תת המודע שלנו מלאה בתוכנות שתכנתנו מראש – מה שאומר שאנחנו כמעט ולא שולטים על הפעולות שאנחנו עושים – קל וחומר על המחשבות.
תחשבו על זה רגע, מהו הדבר היחידי שקיבלנו עליו שליטה בחיים?
רק על זכות הבחירה, והזכות הזאת נמצאת רק במחשבה כי "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה" (מסכת חולין דף ז' עמוד ב').
בנוסף לכך ולדעתי האישית, חוסר השליטה במחשבות זו אחת משתי הסיבות ללמה רוב התפילות שלנו לא מתקבלות.
אז איך אנחנו נכנסים לתת ההכרה שלנו ושותלים שם דברים חיוביים?
או מצד שני, איך אנחנו נכנסים לתת ההכרה ומשנים את התוכנות שכבר קבועות שם כדי שבעזרת זה נוכל כן להגיע לתבונה האינסופית?
התשובה היא מחשבות חיוביות, אך זה לא מספיק.
עלינו לחשוב מחשבות חיוביות והן חייבות להגיע בצירוף של רגשות, וזוהי הסיבה השנייה ללמה התפילות לא מתקבלות. חוסר רגש בתפילה.
מחקרים מראים שישנם עשר פעולות (כמובן שיש יותר אבל אלו העיקריות) שמגרות את המוח בצורה אקטיבית וגורמות למוח שלנו להגיב באופן גלוי לפעולות האלו.
בעזרת פעולות אלו ניתן להביא את המוח למצב של רטיטה גבוה (מה שאנחנו מפרשים כהתלהבות), מה שמביא את האדם להיות יותר יעיל, יותר חד, יותר מפוקס וכו'. כמובן שכל זה מדובר כשהאדם נמצא בשליטה בסיסית על עצמו.
אותה התלהבות גורמת גם להפעלת הדמיון היוצר של האדם.
כאן אני אמנה רק 5 פעולות:
- אהבה
- התשוקה לביטוי מיני (ופה מדובר לא כשהאדם מכוון את זה לפורקן פיזי – שזה החלק הנמוך ביותר אלא מדובר שהוא שולט בזה ומנתב את זה למקומות נכונים וזה לא המקום להרחיב)
- מוסיקה
- פחד
- סמים ואלכוהול
שיעורי הרטיטה הללו הם בדיוק השילוב בין מחשבה לרגש.
רק מחשבה כנה ואמיתית שמצורף אליה רגש כנה ואמיתי יכולות להיכנס לתת המודע, שלבסוף יפתח את השער לתבונה האינסופית.
השילוב של המחשבה עם הרגש הוא שמעלה את התפילות למעלה.
תפילה ללא כוונה (רגש) – כגוף ללא נשמה.
אגב, זה מה שנקרא "טראומה".
טראומה זוהי חוויה בצירוף של רגש שיושב אצל האדם בתת מודע.
למה שלושת העבירות החמורות בתורה – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – שוות לעבירה אחת – שנאת חינם?
איך יכול להיות שבית המקדש הראשון נחרב על שלושת העברות החמורות האלו, בעוד שבית המקדש השני נחרב ולא נבנה עד לרגע כתיבת שורות אלו על עבירה אחת שלכאורה הרבה יותר קלה משלושת העברות החמורות בתורה, והעבירה של שנאת חינם אפילו לא מוזכרת כעברה כזאת חמורה יחסית?
התשובה היא בגלל שיעורי הרטיטה הגבוהים שאנחנו מייצרים כשאנחנו עוברים על לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא פרק יט' פסוק יז').
כשאנחנו שונאים מישהו, אנחנו משתפים עם השנאה (שבהתחלה באה רק בתור מחשבה) רגש עצום וחזק.
מה שהחריב את בית המקדש הוא לא המחשבה על שנאת החינם.
מה שהחריב את בית המקדש ומה שגורם לו לא להבנות עד עכשיו הוא הרגש החזק שאנחנו משתפים עם המחשבה של השנאה.
הרגש והמחשבה ביחד הם שפועלים.
מדוע הדבר הראשון שהבורא מבקש בקריאת שמע הוא "ואהבת"?
כי זה הרגש שמביא את המוח למצב של רטיטה הגבוה והחזק ביותר, והוא שיכול לפתוח את הדלת בין תת המודע לבין הבורא (שהוא התבונה האינסופית).
לרוב האנשים אין באמת מודעות לזה שאין להם שליטה במחשבה למרות שהם בטוחים שכן.
רוב האנשים פועלים ומקבלים החלטות באופן אוטומטי, ובמקביל חושבים שהם אלו שפועלים אך ברוב המקרים התכנות שלנו (ההרגלים \ דפוסי התנהגות) – הם אלו שפועלים בשבילנו. רובנו בקושי מפעילים רק את החלק המודע שלנו שהוא בסך הכל בסביבות 5% מהמוח והוא בסך הכל משמש כמסננת. בחלק התת מודע אנחנו בקושי נוגעים.
במשפט אחד: רובנו פועלים מתוך התוכנה שתכנתנו בתת המודע שלנו, ומשם נשלפות רובן הגדול של התשובות לשאלות ולהתלבטויות שיש לנו.
אגב, זו אחת הסיבות שעשירים נשארים עשירים ועניים נשארים עניים, או מצליחנים נשארים מצליחנים גם אם הם נכשלו ופשטו את הרגל, והאלו שפחות מצליחים – כמעט ולעולם לא מצליחים.
מישהו פעם אמר שאם ניקח את כל הכסף שיש בעולם ונחלק אותו שווה בשווה בין כולם, מהר מאוד הוא יחזור למקומות שממנו הוא הגיע.
אני טוען שאין אדם שבא לעולם ולא יודע הכל.
יש אדם שמעדיף להישאר איך שהוא כי זה נוח לו.
כולנו באים לעולם עם כל הידע שאנחנו צריכים, רק שאנחנו לפעמים מתעלמים ממנו.
מהיכן ניתן להוכיח שאנחנו באים לעולם עם כל הידע שאנחנו צריכים? מקריאת שמע.
בתחילת קריאת שמע כתוב: "ושיננתם לבניך ודיברת בם".
לשנן אפשר רק דבר שכבר נלמד קודם לכן. אנחנו יכולים לשנן לבנים שלנו רק דברים שהם כבר למדו.
כדי לשנן את השיניים של הסכין אנחנו קודם כל צריכים שתהיה לנו סכין עם שיניים.
"ושיננתם לבניך" – זה אומר שיש לבנים כבר את הידע ואנחנו רק צריכים לחזור עליו.
אז באנו עם הידע. איפה הוא עכשיו?
המשך קריאת שמע: "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם".
למה בהתחלה כתוב "ושיננתם", ורק אחר כך "ולימדתם"?
זה אמור להיות הפוך: קודם "ולימדתם" ורק אחר כך "ושיננתם".
התשובה היא כזאת:
כולנו יודעים הכל מההתחלה. זה הטבע שלנו ונולדנו עם זה.
הבעיה היא שלא המשכנו עם הלימוד הספציפי של השליטה במחשבות, והכנסו למוח שלנו דברים שהחליפו במרכאות את הידע שהיה לנו, מה שגרם לכך ש: "וחרה אף ה' ועצר את השמיים" (עצר את החכמה האינסופית), ועכשיו בגלל שלא שיננו את זה – כנראה שנצטרך להתאמץ, לחזור וללמוד את זה שוב – "ולימדתם אותם".
אבל שימו לב: האחריות באה קודם כל על ההורים ואחר כך על המחנכים.
אנחנו אלו שצריכים "ושיננתם לבניך", ואם לא נעשה את זה כמו שצריך אז "ולימדתם אותם" שוב מחדש.
יתרה מכך, כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם".
למה הבורא מזהיר רק על הלב ועל העיניים?
מכיוון שהירהורי לב מגיעים מהמחשבה, ומה שאנחנו רואים – נכנס ישירות למוח ומשפיע על המחשבה. אז הסיבה שהבורא מזהיר דווקא על הלב ועל העיניים היא בגלל שאנחנו חייבים לדעת לשלוט על המחשבות שלנו. זה ברור מאליו.
כל אדם גדול בעולם וכל רב גדול שאנחנו מכירים בוודאות שלט שליטה לרוב מלאה על מחשבות שלו, וזה מה שעזר לו מלכתחילה להתחבר לתבונה האינסופית.
לסיכום ביניים:
הידע של איך לשלב בין המחשבה לבין הרגש ולה(נ)גיש את שניהם ביחד לתת מודע, הוא שפועל ומפעיל את העולם, ואם המחשבה שלנו נמצאת בכיוון אחד והרגש שלנו נמצא בכיוון אחר, סביר להניח ששום דבר לא יעבוד כמו שצריך.
מחשבה לבד – לא פועל.
רגש לבד – גם לא פועל.
רק שניהם ביחד יכולים לגרום לאדם שינוי אמיתי בחיים, ולכן, דעתי האישית היא שיש רק חטא אחד בעולם שממנו הכל מתחיל:
חוסר השליטה במחשבות.
אל תוותרו לעצכמם. צאו לכבוש את החלומות שלכם!
מאחל לכם בע"ה הרבה הצלחה מכל הלב ❤️
אייל שטרית. להיות מספר 1. חיים בביצועים גבוהים.
